Anything Goes

PastPast​(שולט) - אני חושב שהבעיה היא שבסוף הרבה מהיום יום קורה שם, אז בשביל באמת לצאת צריך לשנות את סגנון החיים.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - כן, אולי הבעיה היא שהמאזן השתנה. כלומר, אם כשהקטע הזה התחיל אז 10% מהאינטרקציות שלנו עם בני אדם היו וירטואליות, אז היום (כרגע בשנת קורונה זה כנראה השיא) זה על 90% או משהו כזה. נראה לי שזה משבש לנו את המוח.

פרלין​(נשלטת){ש} - משבש ומאוד מדכא. אנחנו לא באמת בנויים לחיות בתוך הדים של הקול שלנו.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - כן! איזה ניסוח מהמם.

the rain song - בני האדם הם יצורים סתגלנים מאוד. אני אפילו לא בטוחה שזה יכאב בהתחלה.
אולי לא יהיה איפה לפרסם את זה אבל המון אנשים יגידו (יחשבו) - ברוך שפטרנו

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - יש מצב טוב.
אני לא יודעת למה הפוסט הזה כל כך התחבר לי לשיר "איך שיר נולד". אני שואלת את עצמי "מה יקרה" והמוח שלי בתגובה מיד מתחיל לנגן - כמו תינוק, בהתחלה זה כואב...

the rain song - לא קשה להבין את האסוציאציה(:

*הידעת שהמילה העברית לאסוציאציה היא תסמיך?

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - לא ידעתי! תודה רבה, איזה כיף שיש מילה לזה. הרבה יותר נעים לומר "תסמיך" מאשר "אסוציאציה". אשתדל להטמיע.
איך אומרים "אסוציאטיבי"? "תסמיכי"?

the rain song - במילרע אבל.
כן, נשמע הגיוני

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - ברור שבמלרע, מה אני נראית לך :P

the rain song - 😄 זה היה עבור הקוראים שלך, ליתר בטחון.
אפרופו תקשורת וירטואלית - היא חוסכת לשמוע את השגיאות.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - חח. כן. מצד שני - בלעדיה לא הייתי מודעת לכך שיש אנשים שבאמת חושבים שיש לומר "אני יבוא".

ד"א לא יודעת מה איתך אבל לקרוא שגיאות כואב לי יותר מאשר לשמוע אותן :P

the rain song - תלוי בשגיאות(: יש כאלה שנראות ואינן נשמעות וההיפך.

בתחילת דרכי הוירטואלית גם אני הייתי בהלם מעניין ה- י. הייתי סבלנית בשמיעה כי האמנתי שזה מתחבר להם עם ה- י במילה אני. ואז כשראיתי את זה כתוב... נותרתי ללא מילים.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - נכון. לי זה כואב יותר כשזה כתוב כי מה שנאמר בע"פ מתפוגג מהר ומה שכתוב נשאר ומונצח. וגם, בדיבור אני לא קרציה ומבינה שלפעמים מתפלקת טעות. ולעומת זאת בכתב אני תמיד חושבת על זה לכל אחד יש הזדמנות להגיה את עצמו לפני שהוא לוחץ "שלח", אז או שהוא באמת חושב שככה זה נכון או שלא אכפת לו מספיק בשביל לתקן, ואני לא יודעת איזה מהם מבעס אותי יותר :P

פרלין​(נשלטת){ש} - זה יהיה נפלא.
אני אישית מרגישה כמו מטומטמת גמורה על הזמן שאני מבלה פה ובפייסבוק.
קשה לי להאמין שהדרדרתי כל כך.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - גם אני. ומתחילה להרגיש שכבר אין לי פרופורציות. אני הולכת ומאבדת את היכולת להבחין בין תופעה לאירוע מבודד, בין אסון לחוסר נעימות, בין איום לסתם כיעור.
כישורי חיים דורשים תרגול, נראה לי, והעם אינו בכושר.

the rain song - זה בגלל שאת לא עובדת עם אנשים הרבה זמן. אצלי כל יום העבודה, הנסיעה לעבודה, מזכירים לי עד כמה החיים רחוקים מהוירטואליה

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - אני באה למשרד מידי יום. אבל אני מרגישה את זה על אנשים דווקא באינטרקציה אמיתית. באינטרנט הכל שטוח, אני כבר רגילה.
אבל זה שבשיחה פנים אל פנים אני מקבלת תגובות של טייס אוטומטי, קלישאות במקום מחשבה, נסיונות השתקה במקום נכונות לשיח... זה יחסית עדין, אבל אני כל הזמן בתחושה שזה מתגבר עם הזמן. עולה התדירות שבה יוצא לי לדבר עם מישהו ולהרגיש שהוא לא ממש יודע מהי התנהגות נורמלית, איך בני אדם אמורים להתייחס זה לזה. אנשים לא מסתכלים בעיניים כשמדברים. יותר ויותר מרגישים בנוח לעשות עוד משהו תוך כדי שיחה, עד כדי להתכתב עם מישהו אחר.
זה תמיד היה, אבל המינון עלה, לתחושתי.

כמות האינטרקציות הטבעיות יורדת, המאזן משתנה, הכושר יורד. משהו כזה.

פרלין​(נשלטת){ש} - אני ממש מבינה אותך בקשר לסטנדרטים. אני מרגישה את זה עם הילדים

KinkyMaster​(שולט) - "דווח על פרסום זה" *קליק*

איך את מרשה לעצמך? בוש לך, יא כוסית.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - הטענה הרצינית לגמרי שלי תהיה שהפעולה הזאת תפגע יותר בך מאשר בי.

שרף אורנים​(אחר) - הרשתות החברתיות נותנות לנו אפשרות לנהל קשרים עם אנשים שבפועל אנחנו לא יכולים להיפגש, אם זה אנשים שנמצאים במדינות אחרות, כולל כאלה שגם אם נרצה לא נוכל להגיע לבקר אותם במדינות שלהם. הרשתות נותנות לנו אפשרות להיות חלק מקבוצה בעלת מכנה משותף כמו כאן, או קבוצת טיולים אומנות וכו'. מצד שני, יש לרשתות החברתיות, באמת השפעה שלילית, אם זה בהפיכת המושג חבר למשהו מאוד אמורפי וחסר משמעות, השפה הופכת לדלה יותר, תרבות הלייקים לא בהכרח בריאה, בלשון המעטה. השאלה היא איפה אנחנו מציבים את הגבול בין הוירטואלי לחיים האמיתיים, זאת שאלה מורכבת מאוד

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - נכון. ומרגע הפרסום אני שואלת את עצמי איך להעלות את העניין הזה - מצד אחד אנחנו מאבדים פרופורציות ומצד שני - יש הרי אנשים שזו ממש הצלה בשבילם, שזה מה שעומד בינם לבין בדידות גדולה עוד יותר. כמו כל דבר בעולם - יש טרייד אוף, עסקת חבילה, יש גם יתרונות. כמובן שיש יתרונות, כמובן שיש משהו שאנחנו מקבלים מזה, אחרת זה לא היה כל כך נפוץ.
אני חושבת שזה בעיקר המינון. כשהמינון גבוה מידי אנחנו שוכחים שתמונות ומילים על מסך הן ייצוגים של בני אדם ולא בני האדם עצמם. או ייצוגים של עקרונות ולא העקרונות עצמם. כמו ששטרות כסף פעם ייצגו מטילי זהב. דרך לשמור על קשר ולהתעדכן *עד שנוכל להיפגש* ולא המפגש עצמו.
(לא מרגישה שאני מצליחה לקלוע לכוונה של עצמי. בכל אופן מסכימה עם כל מה שכתבת וחושבת שניסחת היטב).

Kitty frank - צאי החוצה!

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - יצאתי וחזרתי. יש בחוץ ממש מעט אנשים, וגם אלה שיש לא נחמדים.

פייה{O} - אני חושבת שכמו שאנחנו מסתכלים על האייטיז וחושבים בזעזוע שאיך כולם עישנו ככה ולא קלטו שזה דופק להם את הבריאות, ככה יסתכלו גם עלינו עוד כמה שנים ויגידו איך לעזאזל הם היו תקועים ככה במסכים ודפקו לעצמם את הבריאות הפיזית והנפשית.
כל פעם שאני קוראת את ונוס אני חושבת לעצמי כמה שהוא גאון מעורר קנאה שאין לו נייד.
העומס התקשורתי הזה נורא. אין שקט.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - הלוואי. כרגע התחושה שלי היא שזה הולך לכיוון הפוך. אני מסתכלת על יוון העתיקה וחושבת על איך שהם שרו אפוסים שלמים מהזכרון - את מכירה היום בן אדם שמסוגל לזכור בעל פה טקסט של מחזה מבלי לקבל עותק כתוב שיוכל לשנן? היכולות שלנו מתדרדרות ככל שלא מתרגלים אותן. מה קרה לנו במהלך שנה שבה לא תרגלנו דינמיקה קבוצתית?

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - במחשבה שניה, זה לא סותר. הלוואי שאת צודקת. הלוואי הלוואי הלוואי.
אני פשוט חושבת למשל על איך שכשהיינו קטנות דיברו על איך שזה לא בריא לילדים כשתוקעים אותם מול הטלויזיה, ועכשיו כבר אף אחד לא מדבר על זה ויש ערוצים יעודיים לילדים והורים שלא מאפשרים טלויזיה לפני גיל 5 נתפסים כרוחניקים שמגזימים.
ואני חושבת על איך שכשהייתי קטנה הכיבוד בכל מסיבות הכיתה תמיד היה פיתות עם חומוס ופיתות עם שוקולד, מקסימום קצת ביסלי ובמבה. והיום אני רואה בכל מקום ערימות ענקיות של ג'אנק פוד. היית חושבת שזה יהיה הפוך, לא? הרי המודעות היום הרבה יותר גבוהה. אבל זה נראה שלאנשים פחות אכפת, איכשהו.
הכל מרגיש לי כמו התעסקות בטפל.
לא יודעת, אולי אנחנו לא בנויים להתמודד עם שפע כזה גדול.

פרלין​(נשלטת){ש} - אני רואה הורים עייפים, מרוטים, מבולבלים ואדישים סביבי.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - גם אני. אנשים שיש עליהם יותר ממה שבן אדם אחד אמור להתמודד איתו.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - הזכרת לי משהו.

לפני זמן מה אמא שלי סיפרה לי על השנה הראשונה שלנו בארץ, היא הייתה בת 34 ואני הייתי בת 5. היא עבדה בשלוש עבודות והייתה מותשת כל הזמן, עד כדי כך שהיא הרגישה מסוממת כל היום. הרגישה שהיא עושה הכל על טייס אוטומטי, שהיא לא מרגישה שום דבר ממה שקורה לה, שהיא לא עושה שום דבר היטב אלא רק ביציאה ידי חובה, שהיא לא ממש רואה את התלמידים שלה, שהיא מעבירה את השיעורים כאילו כפאה שד. היא לא שכחה להאכיל אותי, אבל הכל היה על אוטומט. מאכילה, מלבישה, גוערת כשצריך - אבל לא ממש מסתכלת בעיניים, לא יוצרת אינטימיות, לא מספקת מרחב בטוח ותמיכה רגשית.
וכשהיא הבינה את זה היא התפטרה משתי עבודות ונשארה עם אחת, כי היא הבינה שעם עייפות כזאת היא לא מצליחה לייצר מערכת יחסים בריאה עם הילדים שלה, כי היא כל הזמן מעורפלת, כל הזמן לא ממש איתנו.
זה דברים שהיא סיפרה לי לאחרונה, לא בזמן שזה קרה.
אבל בשבילה זה היה מצב חריג וזמני, מצב של עולה חדשה שלא יודעת עברית ואין לה כסף לכלום ועוד אין חברים להיעזר בהם;

ועכשיו אני רואה סביבי מלא אנשים שנראים ומתנהגים בדיוק כמו בסיפור הזה. עם עבודה אחת, אבל היא עד שמונה בערב. עם חברים, אבל הם עסוקים. עם שפה, אבל היא עילגת. ועם תשישות עצומה ומכלה ולא הוגנת.