אני רוצה לגדל אותם להיות אנשים טובי לב, מתחשבים, סובלניים, אכפתיים.
והם ישאלו אותי - אמא, למה להתחשב באנשים אחרים?
ואני אגיד להם -
מה אני אגיד להם?
כשהייתי קטנה אמא שלי ניסתה ללמד אותי להיות ליידי. שלחה אותי לחוג ריקודים סלוניים ושיעורי פסנתר. הלבישה אותי בשמלת מלמלה ואמרה "ככה בנות צריכות". אמרתי לה "פחח" והלכתי לטפס על עץ. איך אפשר לקחת ואלס ברצינות כשכל החברים שלך על האומגה? חינוך ביתי זה נחמד אבל את אמורה לייצר איזו קורלציה עם העולם, להנחיל ערכים שרלוונטיים למציאות. ההורים שלי לימדו אותי הרבה דברים נהדרים, אבל כל מה שלימדו אותי על אירועים חברתיים בוינה של המאה ה-19 - פחות תפס. כמו שללמוד אנגלית בבית הספר תפס, כי היה יישום בקולנוע ומוזיקה וטיולים, וללמוד צרפתית לא תפס כי לא היה איפה ליישם.
סבתא שלי ניסתה להסביר לי את הערך הרוחני העמוק שבגללו עלי לוותר על מחשבון ותמיד לחשב הכל בראש. היום אני מבינה מה היא ניסתה להסביר לי, אבל אז זה היה על גבול הג'יבריש. הטיעון לפיו אולי יום אחד לא יהיה לי מחשבון נגיש היה מגוחך מכדי שאתעמק בו.
אני לא אהיה כמו ההורים שלי. אני לא אכין את הילדים שלי למאה התשע עשרה. אני אכין אותם לעולם שמצפה להם כאן ועכשיו ומחר.
אבל אני עדיין רוצה שיהיו אנשים טובים. הם יהיו מאושרים יותר ככה, אין לי ספק. אבל אני מסתכלת על העולם שמסביב ולא יודעת איפה להטיל את העוגן, לא יודעת איך להפוך את הסיפור הזה לאמין.
תהיו אנשים טובים - זה יהיה יותר טוב בשבילכם. זה רק נראה כאילו הרמאים מנצחים. זה רק נראה כאילו חסרי הלב מובילים. זה רק נראה כאילו אין לכם מקום בעולם.
איך להסביר את זה מאפס? לפעמים אני מרגישה שזה כמו אי המתים - מיקום שידוע רק למי שכבר יודע.
