מכירים את הסרטונים האלה שמראים איך להכיל בכי של ילד? שנותנים לו לבכות אבל לא עוזבים לבד אלא מכילים? שמשאירים זרועות פתוחות, לא כופים חיבוק אלא מאפשרים לקחת אותו כשיהיה מוכן? שלא מכריחים לדבר ולא נואמים אלא נותנים לו להוציא את זה ולקחת לבד את מידת התמיכה שהוא זקוק לה?
גם מבוגרים צריכים שיעשו את זה בשבילם.
מבוגרים לא תמיד מעזים לבכות ככה שרואים.
אבל גם הם צריכים שיתנו להם להוציא את זה וצריכים שיכילו אותם וצריכים שיתנו להם לבוא בקצב שלהם.
הייתם פעם בתהליך אילוף של כלב?
בקורס אילוף לא באמת מאלפים את הכלב. מלמדים את הבעלים. את השפה. מלמדים את הבעלים איך לדבר לכלב ככה שיבין. איך לגרום לו לעשות את מה שאתה רוצה. איך לקרוא אותו ולדעת מה הוא צריך.
אלה דברים שעוזרים גם עם אנשים. על כלב אי אפשר סתם לצעוק ולקבל תוצאות. אתה חייב לשים לב לטון שלך, שפת הגוף שלך, שפת הגוף שלו. אתה חייב לקרוא את הסימנים.
כלב היא חיה פשוטה יותר מאדם. הצרכים שלה צפויים יותר. גם אותו לא תמיד נבין, אבל רוב הזמן נצליח לקבל את התגובה שרצינו. בעלים מאולף תמיד זוכר שזה תלוי רק בו. שאם הכלב לא מציית לו סימן שהוא לא ביקש כמו שצריך.
עם אנשים אנחנו נוטים לשכוח את זה. הם שווים לנו, אנחנו מצפים גם מהם למודעות עצמית ושליטה עצמית. אז אנחנו שוכחים עד כמה קל לתמרן אותם. אולי זה כי לא נוח לנו לחשוב על כמה שקל לתמרן אותנו. אבל הו, כמה שזה קל. והו, כמה שאנחנו אוהבים שמתמרנים אותנו.
קחו חיזור למשל. למה אנשים אוהבים שמחזרים אחריהם? למה אנשים לא אוהבים שפשוט אומרים להם - אני מאוהב בך! בוא ננסה זוגיות! לא, אנחנו רוצים שלא יציפו אותנו, לא מהר מידי, *תגרום* לי לרצות אותך. כשאנחנו עצובים, ורוצים שינחמו אותנו - מהם ניחומים? מה הם משנים בעולם? רק רגש.
אנשים אומרים "מניפולטיבי" כאילו שזה רע או זדוני. אבל כל מה שאנשים עושים זה לזה הוא מניפולטיבי, אם נרצה ואם לא. כל דבר שאנחנו עושים או אומרים לאנשים מוציא מהם תגובה רגשית כלשהי. אפשר להיות מודעים לזה ולהשתמש בזה, ואפשר להכחיש ולא להבין למה לא מחבבים אותנו.
טרולים זה קטע מעניין. הם קלטו את הקונספט אבל לא ממש קלטו אותו. הם הבינו שאפשר לשחק באנשים כמו בבובות, אם רק מכירים את הכפתורים שלהם. עד כאן בסדר. מה שהם לא הבינו זה שהכלי הזה יכול להיות מתוחכם ולא חייב להיות בוטה וחסר רגישות כדי לעבוד. למעשה, רגישות היא מה שהופך אותו לאפקטיבי במיוחד. הם הבינו שזה כיף להוציא מאנשים תגובה רגשית ושזה גורם לשכרון-כח. אבל הם עצרו ב"להוציא תגובה רגשית כלשהי". כעס, בדרך כלל. מבוכה. אוקיי, גרמת למישהו לחוש כעס ומבוכה. ממש אתגר גדול.
נסו פעם לגרום למישהו שמחה. לא סתם חיוך, ממש תחושה פנימית של שמחה. זה יותר קשה כי אי אפשר בכח, בניגוד לרגשות פחות נעימים. צריך עידון, תזמון, סבלנות. צריך גם טכניקה וגם כוונה. כמו שבלטריקס אומרת להארי כשהוא מנסה להטיל עליה קללת עינויים - אתה חייב להתכוון לזה. הקסם לא יעבוד אם אתה לא ממש רוצה לראות אותי מתפתלת מכאבים.
ככה גם עם שמחה, או רוגע, או תקווה. אפשר להפיח אותם באנשים ברגע, כמו קסם. אבל כדי שזה יעבוד אתה חייב להתכוון לזה.
