|
|
|
אתם יודעים מה חסר לי באינטרנט?
אבחנה בין המסר "אין לך זכות חוקית לומר את זה, אתה עובר על החוק, ניתן לתבוע אותך על זה"
לבין המסר "אסור לדבר פה ככה, אם תמשיך אז נגרש אותך [מהמרחב הוירטואלי הספציפי]"
לבין המסר "אני לא מסכים איתך, לדעתי מה שאמרת לא נכון ואני רוצה לשכנע אותך שטעית"
לבין המסר "מה שאמרת פוגע באנשים, זה לא נעים, בבקשה הפסק".
כי אני כל הזמן רואה אנשים עונים על אחד כאילו אמרו להם את השני וזה משגע אותי.
מה את עושה כל היום?
מתוך כל מה שעשית היום, מה היה אמיתי? למה היה ערך? מה שיפר את העולם? מה שיפר את החיים שלך?
בסצנה מכוננת בסרט "אמריקה X" האיש החכם והסמכותי שואל את האיש האבוד והאומלל: האם משהו מכל מה שעשית שיפר את החיים שלך? כשצפיתי בזה לראשונה, בחטיבת הביניים, חשבתי שזו דרך מוזרה לראות את העולם. לפעמים משהו לא מקדם את האינטרס שלנו ועדיין שווה לעשותו. אבל עכשיו אני מבינה את השאלה הזאת קצת אחרת, כי אני מבינה את "משפר את החיים" אחרת. עכשיו שגדלתי אני יודעת שמעשים טובים כן מקדמים את האינטרס שלי, וכן משפרים את החיים שלי. כשאני עושה מעשים טובים החיים שלי משתפרים. זה נשמע מצחיק? זה פשוט וזה בדוק.
האם אתם הפסיכולוגית שלי? אני פה עכשיו כי הכתיבה מקלה עלי. לא כי יש לי משהו משעשע לומר. או מעניין או חשוב. סתם בא לי לכתוב, אז התחלתי. בלי לדעת מה אני רוצה להגיד. אני שונאת שאנשים מדברים ככה. שונאת שאנשים פותחים את הפה לפני שחשבו מה הם רוצים להגיד.
איזו המצאה אדירה זה בלוג, אה? הלוואי וככה היינו יכולים לבקש תמיכה. במקום "ליפול" על אנשים כשלא נוח להם - פשוט לכתוב. מי שבדיוק משעמם לו כרגע יבוא, ומי שעסוק כרגע אפילו לא ידע שהיה פוסט. פעם פייסבוק היה טוב לזה, דרך קלה לפנות לכולם ביחד ולראות מי פנוי. היום זה כבר לא עובד כי הוא מלא ב"תוכן". לפעמים אני מרגישה שאני בסיפור מד"ב והרשתות החברתיות הן חלק ממזימה לגנוב לנו את המוח. זוכרים את הספר "מומו" של מיכאל אנדה? כולם מכירים את אנדה בגלל הסיפור שאינו נגמר אבל בשבילי, בילדות שלי, מומו הייתה יצירת המופת ששינתה את חיי. אני חושבת שהגיע הזמן לסרט קולנוע שכולם ידברו עליו. אני חושבת שיש שם חומר לעשרה רימייקים עם זויות ראיה שונות. אולי זה הפך מפנטזיה לריאליזם, כמו הסרט אידיאוקרסי או הספר עולם חדש מופלא. בשנות השבעים אנדה כתב על "גנבי הזמן" ובימינו הם לא רק שלא חזרו ל-VOID ממנו באו אלא הם לא פחות מאשר מנהלים את העולם כולו.
אני לא צריכה תמיכה, זה בסדר. פשוט צריכה לכתוב. כותבת על כלום. סיינפלד הייתה אחד הסיטקומים הפופולריים בתולדות הטלויזיה, אז חוסר תוכן לא מבטיח לי חוסר פופולריות. גם הפופולריות מן הסתם לא מובטחת, אבל זה מובנה, היא לעולם לא מובטחת. חוסר פופולריות, לעומת זאת, לפעמים הוא ודאי. אך לא היום!
פעם הייתי עושה את זה הרבה - סתם לכתוב, בלי שיש לי משהו לומר. כשהייתי בתיכון והיה לי נורא משעמם בשיעור, נהגתי להסתכל סביבי ולכתוב מה כולם עושים. אחרי שכתבתי קיפלתי את הדף והעברתי ברחבי הכיתה. החבר'ה עפו על זה. לא לעגנו לאף אחד, זה לא היה ככה. לא כתבתי שום דבר מעליב וגם מי שהופיע בטקסט קרא ונהנה. הרשימות היו מצחיקות מאד. החברות שלי אמרו שזה מעיד על כשרון הכתיבה שלי, אני אמרתי שזה מעיד על איכות החומר. כלומר, לא המצאתי שום דבר, פשוט כתבתי מה אני רואה. זה היה מצחיק כי הסיטואציה הייתה מצחיקה. כתבתי את זה כי המחזה הצחיק אותי - ארבעים אנשים בחדר וכל אחד עוסק בענייניו וחושב שלא רואים אותו, ובאמת לא רואים אותו כי כל השאר עסוקים בענייניהם, וכולם יחד מעמידים פנים שמתרחשת פה למידה. מצחיק. כשרון הכתיבה שלי התבטא לכל היותר בסדר שבו ציינתי את הפרטים השונים.
רגע.
אני חושבת שיצירה הרבה פעמים מתבטאת בלראות משהו. כלומר, הפעולה המהותית שלי שם הייתה לראות את זה. לראות מה מצחיק, לשים לב, לתעד את הפרט הספציפי שרלוונטי לבדיחה. קל יותר לראות את זה עם צילום - הרי הטכניקה של הצלם היא לא עניין של כשרון, היא רק טכניקה, רק לדעת להשתמש במכונה. הכשרון הוא בעיניים. לראות את האובייקט, לדעת איך למקם אותו בפריים. לחשוב שהוא שווה תיעוד.
החברה הכי טובה שלי יצאה לטיול בנפאל והשאירה את כל ציוד הצילום היקר שלה בבית, כי היא נוסעת לנקות את הראש ולא בא לה לסחוב את הציוד ולפחד עליו. את מה שהיא עשתה עם אייפון 4, אני לא יכולה לעשות עם המצלמה הכי מפונפנת בעולם. מה שהיא עושה עם המצלמה המפונפנת שלה יותר מרשים ממה שהיא עושה עם אייפון, אבל כשאני יוצאת איתה לסיבוב סתמי בשבילי ישראל - ארבעה חברים יצאו לדרך, כולם צילמו עם הטלפון, לכולם יצאו תמונות סבבה, לאחת יצאה גלריה יפהיפיה שלא נמאס להסתכל עליה.
בסטנד-אפ זה הכי בולט. אמן סטנד-אפ הרבה פעמים מתחיל במילים "מכירים את זה ש...". כן, מכירים. לכן זה מצחיק, כי מכירים. הוא צריך לקחת משהו שכולם מכירים, שנמצא לכולנו מול העיניים, אבל רק הוא השכיל "לצלם" את זה. רק הוא בודד את התופעה וסימן אותה והצביע עליה כדי לצחוק. כולנו ראינו, כולנו מכירים, אבל לא עשינו מזה אייטם. הסטנד-אפ החביב עלי הוא זה שגורם לקהל לחשוב "וואלה נכון". לספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, אבל בדרך חדשה או מזוית מעניינת שלא הכרנו.
טוב, אני בכלל לא אוהבת סטנד-אפ אז מה אני מדברת בכלל? פעם אהבתי ואז ג'ורג' קרלין מת.
בשנה א' פגשתי לראשונה את וירג'יניה וולף, המרצה ב"מבוא לסיפורת" התמוגגה ממנה אבל לא ממש הצליחה להסביר למה. היא הייתה מרצה מקסימה, אך היה לה מבטא כבד והיא אהבה סיפורים משעממים עד כאב. אני מבינה שמדובר בקלאסיקות ושזה קורס מבוא והיינו צריכים להכיר את היסודות, אבל לא הצלחתי לסיים אף סיפור שהטילה עלינו לקרוא והתקשיתי להתחבר להתלהבות שלה. אני מניחה שהאשמה לא בה כי השיעורים דווקא היו מעניינים ומלאי חיים, ואולי בלעדיה לא הייתי שורדת את העמוד וחצי פוקנר שהכרחתי את עצמי לבלוע. בכל אופן היא הביאה איזה קטע מגברת דאלווי והוא היה משעמם נורא ולא מובן. היא ניסתה לדבר איתנו על "זרם תודעה" והתפקיד שלו בעולם אבל כשהחומר משעמם...
אחת הבעיות בלימודי ספרות באוניברסיטה היא שאין זמן לקרוא את הכל ובגלל זה החומר משעמם. זה נשמע מצחיק? כשיש עשר הרצאות בשבוע ובכל הרצאה לומדים על יצירה אחרת, הרי בלתי אפשרי לקרוא את כל הרומנים שנדבר עליהם. נאלצנו לקרוא פרקים נבחרים. זה בסדר גמור בשביל קורס מבוא, הבעיה היא שהמרצים לא בהכרח בוחרים פרק שיכול לעמוד בפני עצמו, אלא פרק שמדגים את האלמנטים שרצו לדבר עליהם. התוצאה היא שקוראים המון קטעי ספרות נטולי הקשר. קטעים מספרים שלא קראנו את ההתחלה שלהם. יוצא לכם לפעמים לקרוא ספר מהאמצע? זה משעמם נורא.
את זה אני חושבת עכשיו. מה שחשבתי בזמנו היה "אז זאת הוולף שכולם מדברים עליה? מזה ההתלהבות? זה הרי בלתי קריא!". זה לא הגיוני, נכון? כדאי שאנסה שוב, נכון? נראה לי שאני אמורה לאהוב ספרים של פמיניסטיות מפורסמות - וולף, פלאת', דה בובואר... רגע, מי עוד? יש עוד? אני לא אוהבת ספרי עיון והגות, מעדיפה פרוזה. הייתי אמורה לעוף על וולף אבל המפגש הראשון היה מאכזב ומאז לא הבאתי את עצמי לקרוא עוד ספר שלה. אוף. מה הכי קליל וזורם שלה? ככה מתחילים, נראה לי.
אבל גם לא הצלחתי להתחבר לרוב השירה של יונה וולך, אז... לא יודעת אם זה קשור, עוד נדבר בהמשך על הקונפליקט שלי עם וולך, זה מוזר לי שאני לא מבינה ממה ההתלהבות. כלומר אני כן מבינה, כי יש לה כמה שירים מרהיבים, אבל יש לה גם הרבה שירים שאני לא מבינה למה להדפיס בכלל. טוב, לא עכשיו.
אני צריכה ללכת עכשיו.
עזר? כן, אני מניחה שזה עזר. מגניב. תודה חברים, אין כמוכם.
אני כושלת מלראות את ההבדל בין אנשים שמחפשים שולטת-פנטזיה שתגשים את כל משאלותיהם לבין אנשים שמחפשים דונה ריד שתכין להם צלי בקר כל ערב ותשאב אבק בנעלי עקב;
וגם לא את ההבדל בין אלו לבין נשים שמחפשות גבר רגיש ורומנטי וגבוה שיקנה להן יהלומים וישא אותן בזרועותיו לעבר השקיעה;
וגם לא את ההבדל בין אלו לבין הרגשות שהיו לי כלפי ניק קרטר בגיל 11.
* * *
לקריאה נוספת: אני ואתה / מרטין בובר.
שמה שבא לכם לעשות זה לאכול במבה ולכתוב על סקס, ומה שבא לבוס שלכם שתעשו זה שתסיימו כבר את הדו"ח ותגיעו לישיבה בזמן?
התפשרתי על פוסט ריק, במבה ומענה למיילים.
לא הרבה, לעיתים ממש רחוקות כי אני לא יודעת לעשות את זה בכוונה,
אבל יש ימים שהזרע שלו איכשהו מצליח להישאר עמוק בפנים ואני מצליחה להתלבש וללכת לעבודה מבלי שהוא ינזול לי על הירכיים ואף בלי ללכלך את התחתונים. באותו רגע אני לא יודעת שזה קורה. ולאט לאט הוא נוזל החוצה ואחרי זמן מה אני מתחילה להרגיש. אני יושבת עכשיו, אבל אני מרגישה אותו, ויודעת שבקרוב אצטרך לנגב אבל כרגע כל עוד לא קמתי מהכיסא זה נחמד, שהגוף שלי כאילו אומר לי - "היי, זוכרת את הבוקר? זוכרת כמה כיף היה? בואי רגע נתרכז במחשבה הזאת".
אני משלבת רגליים כדי להרגיש את זה יותר. זה לא נוח, אבל כן נעים.
יולי: אנחנו הולכים עכשיו לעשות משהו כואב. אתה יודע שזה יכאב.
טדי: כן אני יודע אבל זה חשוב שנעשה את זה.
יולי: אתה הולך לצעוק אם יכאב לך ואני הולכת להתעלם מזה. גם אם תבקש ממני להפסיק אני לא מפסיקה. מילת הבטחון שלך היא בננה. עד שאתה לא אומר בננה, אני ממשיכה ולא משנה כמה אתה צורח.
טדי: מקובל.
יולי: זוכר בננה? תגיד בננה.
טדי: בננה.
יולי: אתה מבין שאם תצעק "לא" אני לא עוצרת? גם אם תצרח, גם אם תתחננן שאפסיק, הדבר היחיד שיעצור אותי הוא המילה "בננה". הכל ברור?
טדי: הכל ברור. אני אצרח. תעשי מה שצריך.
יולי: [עושה מה שצריך]
טדי: [צרחות אימים, רעידות, דמעות בעיניים]: לא לא לא לא לא לא לא לא בבקשה לא אני לא יכול יותר באמת אני לא סתם צועק זה באמת אני לא מסוגל זה כואב מידי לא לא לא תעצרי תעצרי עכשיו מספיק די לא באמת באמת באמת אי די לא באמת שלא בבקשה מספיק די לא לא לא.
מה עושים עכשיו? לעצור?
אתמול בלילה טדי... שיט, אני לא הולכת לכתוב את זה כאן. כלומר, זה הבלוג שלי, לא שלו. כשהוא ירצה לשתף זרים באנקדוטות מחיי המין שלו - הוא יעשה את זה בעצמו.
אבל היה מרגש.
בעצם מצאתי את עצמי עושה לו סשן. סוג של. הוא התחיל. זה תמיד נורא מרגש אותי כשהוא מתחיל. אני יותר אוהבת את זה ככה. כשהוא יוזם. ככה אני יודעת שלא הכרחתי 😄 אני תמיד בסרט מזה, מהמחשבה שאני מכריחה אותו והוא היה מעדיף שלא. מפחדת מזה נורא.
אני חושבת שהוא היה צריך את זה. הוא היה נורא לחוץ מאיזה משהו ונכנסנו למיטה בערב וממש לא רציתי כלום וחשבתי שרק אחבק אותו קצת ואלך, אבל אם יש משהו שאני לא יכולה לעמוד בו זה בן אדם שחושף את עצמו בפני. חחח. התכוונתי רגשית. אבל יצא משפט מצחיק. כשזה נוגע לטדי, זה עובד גם ככה וגם ככה :)
אז הוא נתן לעצמו לקחת ממני את מה שהוא רצה וזה הדליק אותי ממש וכבר לא חשבתי על כלום ורק הייתי בתוך הריגוש והיה לילה מדהים, באמת מדהים.
אז למה אני מספרת את זה אם אני לא רוצה לספר את זה? כי זה עזר. הוא היה נורא לחוץ ומודאג וזה עזר לו להירגע מספיק כדי להרדם. ועכשיו אני תוהה אם הוא למד מזה משהו לכיוון השני. אם עכשיו כשהוא יודע כמה זה עוזר כשאתה לא יודע איפה לתקוע את עצמך ואיך לצאת מהסרט ואתה מת לקצת ניתוק וקצת ניקוי ראש, לתת למישהו לפרק אותך קצת כל כך עוזר. הוא יודע שאני רוצה את זה לעצמי לפעמים, נראה לי, אבל למי שאף פעם לא הרביץ לאשתו זה מוזר, קשה להביא את עצמך לעשות את זה, יש דיסוננס.
אבל אולי עכשיו כשהוא יודע שזה לא כמו שזה נראה מבחוץ, כשזה קורה זה בכלל לא כואב וזה רק מעודד ומנחם ומרגיע. ומחרמן. וואו כמה מחרמן.
אז אולי עכשיו שהוא חווה את זה, אולי עכשיו הוא קצת יבין מה הקטע וממה ההתלהבות? אני מקווה.
לא שאני צריכה את אותו הדבר בדיוק. פשוט כשמישהו לוקח אותך בשתי ידיים, וכל מה שנשאר לך זה לעצום עיניים ולתת לנהר החרמנות לסחוף אותך ולא צריך לעשות שום דבר, רק לקבל ולספוג ולהרגיש ולחוות ולא לנהל אפילו פרט אחד קטן. זה לא האקט, זו התחושה, אתם מבינים הרי. האקט הוא לא המטרה, הוא האמצעי להגיע לתחושה הקסומה הזאת. כל אחד מאיתנו מתלהב מאקט אחר אבל נראה לי שלרובנו האקט הוא פשוט הדרך להגיע לשם, לתחושה הזאת, לשחרור המתוק של המושכות.
וגם אני, נתתי לו להוביל אותי להוביל אותו, והרגשתי את ההתרגשות מרימה אותי למעלה, עוד ועוד למעלה, עד שהראש מלא רק בעננים ושמיים, כמו ציור של מגריט.
קסם.
תגידו, מה דעתכם, אם היינו עכשיו בעולם שבו בונדג', סאדומזוכיזם, חילופי שליטה וכל שאר הדברים הטובים שבאים בחבילה הזאת היו שיא המיינסטרים, וזה היה נחשב לנורמלי ובריא וזה היה הבון טון בכל מעוזי הסאחיות;
בעולם כזה, האם הייתם ונילים?
ועוד שאלה - איך הבנתם את השאלה הקודמת? אני רואה שתי דרכים הפוכות להבין אותה :)
הוא מעלה תמונות נפלאות. כל פעם אשה אחרת. לפעמים הרבה תמונות עם אותה אשה. התדירות לא חשובה. יש הרבה נשים.
והוא מזמין. הדלת פתוחה, רק תבקשי. אני לא שואל איך את נראית, הוא אומר. אני לא שואל אם את רזה או שמנה. מדברים על ציפיות, על תחושות, על חשקים. את תבואי ואני אקשור. ואם תהיה כימיה ויהיה לשנינו חשק אז לא חייבים רק חבלים, אפשר יותר. ואפשר גם רק חבלים. הכל בסדר.
יש הרבה תמונות וכל הנשים שבהן - רזות.
אני לא שואל איך את נראית, הוא אומר. אבל הוא לא צריך לשאול. כי אני לא פונה. התמונות אומרות לי את כל מה שאני צריכה לדעת: זה לא בשבילך.
הערת עורך: אולי התיאור נראה לכם מוכר אבל זה לא חשוב. יש כמה כאלה. הפוסט לא עליו, למרות שזה אולי נראה ככה. אלא על העולם. ואולי רק עלי.
הפעם האחרונה שבה עשיתי סקס במשרד הייתה בבית.
סטגדיש.
כמו כולנו גם אני כבר כמה חודשים עובדת מהבית. הבאתי לי את המסך והמקלדת מהמשרד וסידרתי לי פינת עבודה נחמדה בסלון וזה המשרד שלי עכשיו. מדיניות החברה שלי היא שבזמן עבודה מהבית מקיימים את כל הפגישות בוידאו, גם פגישות פנימיות אחד על אחד, ונראה לי שזו מדיניות טובה. לא תמיד אני פותחת מצלמה אבל בגדול זה נראה לי טוב, שיהיה משהו שמכריח אותנו להתלבש ולהסתרק כל בוקר. הבוס הבהיר שלא מקובל עליו שנבוא בפיג'מה, מכולם מצופה להמשיך להתגלח, ומי שנוהגת להתאפר למשרד מתבקשת להתאפר גם לפגישות וידאו. אז עכשיו אני מתלבשת לעבודה כמו מגישת חדשות - חולצה מכופתרת ותחתונים.
קיצר אז לפני זמן מה בהפסקת הצהריים שלו טדי כופף אותי על השולחן המשרדי שלי ותקתק קוויקי, ככה בקטנה בין שיחת ועידה אחת לאחרת, וזכרתי לסגור את המצלמה במחשב ולרגע זה הרגיש כמו לעשות סקס במשרד. לא, לא בזמן שאני בהשתק על שיחת ועידה, סתם עבדתי. זה יכול היה להיות מדליק אבל אנחנו לא ברברים.
הפעם הראשונה שבה עשיתי סקס במשרד הייתה בצבא. הייתי פקידה ועבדתי באיזה משרד מאד סודי, הוא לא באמת היה כזה סודי אבל היה סיווג בטחוני והיה חדר עם מחשבים נטולי אינטרנט שרק לי מותר להיכנס אליו. ומסביב היה משרד ככל המשרדים, עם חלב עמיד וקוד בכניסה. בימי שישי לא עבדנו אבל הייתה תורנות חיילות, כל יום שישי מישהי צריכה לבוא ולשבת שם עד הצהריים למקרה שמישהו יתקשר. במשרד של הבוס הייתה טלויזיה והיה לו כיסא מנהלים ענק ורך כמו מיטה, ורוב הזמן נהגנו להתכרבל בכיסא הזה ולצפות בסרטים. אז היזיז הנפלא שהיה לי בזמנו קפץ לבקר אותי במשרד, וויתרתי על שולחן העץ הגדול של הבוס, כי לכו תדעו כמה הדבר הזה יציב, אני לא צריכה את המשפט הזה על הראש שלי. חדר הקשר היה אופציה טובה, כי הוא שלי, רק לי יש מפתח, חדר פנימי בתוך מחלקה. אבל הכניסה מותרת למורשים בלבד, ולנוהל לא אכפת שאני יכולה לכבות את המסכים במחשבים (למעשה, מי שכתב את הנוהל לא יודע שזה אפשרי. אף אחד לא ידע להשתמש במחשבים האלה חוץ ממני ומהטכנאי היחיד בארץ שיודע לתקן אותם). בקיצור, בסוף הזדיינו על השולחן באחד המשרדים במחלקה, שבאותו זמן לא היה מאוייש אך מכוסה בערימות ניירת שבדיוק התכוונתי לתייק. דמיינתי את עצמי מעיפה הכל על הרצפה בהנפה אחת ואז שמתי הכל בערימה מסודרת בצד. היה זיון טוב, שמח. ובסוף המשמרת שלי הלכנו לאכול פלאפל. הוא היה באמת יזיז נפלא.
כמה אני חננה? שגם כשאני מזדיינת על השולחן במשרד אני מקפידה על הנהלים. אין, זה בדם. והאמת שאני אוהבת את עצמי ככה.
