מה את עושה כל היום?
מתוך כל מה שעשית היום, מה היה אמיתי? למה היה ערך? מה שיפר את העולם? מה שיפר את החיים שלך?
בסצנה מכוננת בסרט "אמריקה X" האיש החכם והסמכותי שואל את האיש האבוד והאומלל: האם משהו מכל מה שעשית שיפר את החיים שלך? כשצפיתי בזה לראשונה, בחטיבת הביניים, חשבתי שזו דרך מוזרה לראות את העולם. לפעמים משהו לא מקדם את האינטרס שלנו ועדיין שווה לעשותו. אבל עכשיו אני מבינה את השאלה הזאת קצת אחרת, כי אני מבינה את "משפר את החיים" אחרת. עכשיו שגדלתי אני יודעת שמעשים טובים כן מקדמים את האינטרס שלי, וכן משפרים את החיים שלי. כשאני עושה מעשים טובים החיים שלי משתפרים. זה נשמע מצחיק? זה פשוט וזה בדוק.
האם אתם הפסיכולוגית שלי? אני פה עכשיו כי הכתיבה מקלה עלי. לא כי יש לי משהו משעשע לומר. או מעניין או חשוב. סתם בא לי לכתוב, אז התחלתי. בלי לדעת מה אני רוצה להגיד. אני שונאת שאנשים מדברים ככה. שונאת שאנשים פותחים את הפה לפני שחשבו מה הם רוצים להגיד.
איזו המצאה אדירה זה בלוג, אה? הלוואי וככה היינו יכולים לבקש תמיכה. במקום "ליפול" על אנשים כשלא נוח להם - פשוט לכתוב. מי שבדיוק משעמם לו כרגע יבוא, ומי שעסוק כרגע אפילו לא ידע שהיה פוסט. פעם פייסבוק היה טוב לזה, דרך קלה לפנות לכולם ביחד ולראות מי פנוי. היום זה כבר לא עובד כי הוא מלא ב"תוכן". לפעמים אני מרגישה שאני בסיפור מד"ב והרשתות החברתיות הן חלק ממזימה לגנוב לנו את המוח. זוכרים את הספר "מומו" של מיכאל אנדה? כולם מכירים את אנדה בגלל הסיפור שאינו נגמר אבל בשבילי, בילדות שלי, מומו הייתה יצירת המופת ששינתה את חיי. אני חושבת שהגיע הזמן לסרט קולנוע שכולם ידברו עליו. אני חושבת שיש שם חומר לעשרה רימייקים עם זויות ראיה שונות. אולי זה הפך מפנטזיה לריאליזם, כמו הסרט אידיאוקרסי או הספר עולם חדש מופלא. בשנות השבעים אנדה כתב על "גנבי הזמן" ובימינו הם לא רק שלא חזרו ל-VOID ממנו באו אלא הם לא פחות מאשר מנהלים את העולם כולו.
אני לא צריכה תמיכה, זה בסדר. פשוט צריכה לכתוב. כותבת על כלום. סיינפלד הייתה אחד הסיטקומים הפופולריים בתולדות הטלויזיה, אז חוסר תוכן לא מבטיח לי חוסר פופולריות. גם הפופולריות מן הסתם לא מובטחת, אבל זה מובנה, היא לעולם לא מובטחת. חוסר פופולריות, לעומת זאת, לפעמים הוא ודאי. אך לא היום!
פעם הייתי עושה את זה הרבה - סתם לכתוב, בלי שיש לי משהו לומר. כשהייתי בתיכון והיה לי נורא משעמם בשיעור, נהגתי להסתכל סביבי ולכתוב מה כולם עושים. אחרי שכתבתי קיפלתי את הדף והעברתי ברחבי הכיתה. החבר'ה עפו על זה. לא לעגנו לאף אחד, זה לא היה ככה. לא כתבתי שום דבר מעליב וגם מי שהופיע בטקסט קרא ונהנה. הרשימות היו מצחיקות מאד. החברות שלי אמרו שזה מעיד על כשרון הכתיבה שלי, אני אמרתי שזה מעיד על איכות החומר. כלומר, לא המצאתי שום דבר, פשוט כתבתי מה אני רואה. זה היה מצחיק כי הסיטואציה הייתה מצחיקה. כתבתי את זה כי המחזה הצחיק אותי - ארבעים אנשים בחדר וכל אחד עוסק בענייניו וחושב שלא רואים אותו, ובאמת לא רואים אותו כי כל השאר עסוקים בענייניהם, וכולם יחד מעמידים פנים שמתרחשת פה למידה. מצחיק. כשרון הכתיבה שלי התבטא לכל היותר בסדר שבו ציינתי את הפרטים השונים.
רגע.
אני חושבת שיצירה הרבה פעמים מתבטאת בלראות משהו. כלומר, הפעולה המהותית שלי שם הייתה לראות את זה. לראות מה מצחיק, לשים לב, לתעד את הפרט הספציפי שרלוונטי לבדיחה. קל יותר לראות את זה עם צילום - הרי הטכניקה של הצלם היא לא עניין של כשרון, היא רק טכניקה, רק לדעת להשתמש במכונה. הכשרון הוא בעיניים. לראות את האובייקט, לדעת איך למקם אותו בפריים. לחשוב שהוא שווה תיעוד.
החברה הכי טובה שלי יצאה לטיול בנפאל והשאירה את כל ציוד הצילום היקר שלה בבית, כי היא נוסעת לנקות את הראש ולא בא לה לסחוב את הציוד ולפחד עליו. את מה שהיא עשתה עם אייפון 4, אני לא יכולה לעשות עם המצלמה הכי מפונפנת בעולם. מה שהיא עושה עם המצלמה המפונפנת שלה יותר מרשים ממה שהיא עושה עם אייפון, אבל כשאני יוצאת איתה לסיבוב סתמי בשבילי ישראל - ארבעה חברים יצאו לדרך, כולם צילמו עם הטלפון, לכולם יצאו תמונות סבבה, לאחת יצאה גלריה יפהיפיה שלא נמאס להסתכל עליה.
בסטנד-אפ זה הכי בולט. אמן סטנד-אפ הרבה פעמים מתחיל במילים "מכירים את זה ש...". כן, מכירים. לכן זה מצחיק, כי מכירים. הוא צריך לקחת משהו שכולם מכירים, שנמצא לכולנו מול העיניים, אבל רק הוא השכיל "לצלם" את זה. רק הוא בודד את התופעה וסימן אותה והצביע עליה כדי לצחוק. כולנו ראינו, כולנו מכירים, אבל לא עשינו מזה אייטם. הסטנד-אפ החביב עלי הוא זה שגורם לקהל לחשוב "וואלה נכון". לספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, אבל בדרך חדשה או מזוית מעניינת שלא הכרנו.
טוב, אני בכלל לא אוהבת סטנד-אפ אז מה אני מדברת בכלל? פעם אהבתי ואז ג'ורג' קרלין מת.
בשנה א' פגשתי לראשונה את וירג'יניה וולף, המרצה ב"מבוא לסיפורת" התמוגגה ממנה אבל לא ממש הצליחה להסביר למה. היא הייתה מרצה מקסימה, אך היה לה מבטא כבד והיא אהבה סיפורים משעממים עד כאב. אני מבינה שמדובר בקלאסיקות ושזה קורס מבוא והיינו צריכים להכיר את היסודות, אבל לא הצלחתי לסיים אף סיפור שהטילה עלינו לקרוא והתקשיתי להתחבר להתלהבות שלה. אני מניחה שהאשמה לא בה כי השיעורים דווקא היו מעניינים ומלאי חיים, ואולי בלעדיה לא הייתי שורדת את העמוד וחצי פוקנר שהכרחתי את עצמי לבלוע. בכל אופן היא הביאה איזה קטע מגברת דאלווי והוא היה משעמם נורא ולא מובן. היא ניסתה לדבר איתנו על "זרם תודעה" והתפקיד שלו בעולם אבל כשהחומר משעמם...
אחת הבעיות בלימודי ספרות באוניברסיטה היא שאין זמן לקרוא את הכל ובגלל זה החומר משעמם. זה נשמע מצחיק? כשיש עשר הרצאות בשבוע ובכל הרצאה לומדים על יצירה אחרת, הרי בלתי אפשרי לקרוא את כל הרומנים שנדבר עליהם. נאלצנו לקרוא פרקים נבחרים. זה בסדר גמור בשביל קורס מבוא, הבעיה היא שהמרצים לא בהכרח בוחרים פרק שיכול לעמוד בפני עצמו, אלא פרק שמדגים את האלמנטים שרצו לדבר עליהם. התוצאה היא שקוראים המון קטעי ספרות נטולי הקשר. קטעים מספרים שלא קראנו את ההתחלה שלהם. יוצא לכם לפעמים לקרוא ספר מהאמצע? זה משעמם נורא.
את זה אני חושבת עכשיו. מה שחשבתי בזמנו היה "אז זאת הוולף שכולם מדברים עליה? מזה ההתלהבות? זה הרי בלתי קריא!". זה לא הגיוני, נכון? כדאי שאנסה שוב, נכון? נראה לי שאני אמורה לאהוב ספרים של פמיניסטיות מפורסמות - וולף, פלאת', דה בובואר... רגע, מי עוד? יש עוד? אני לא אוהבת ספרי עיון והגות, מעדיפה פרוזה. הייתי אמורה לעוף על וולף אבל המפגש הראשון היה מאכזב ומאז לא הבאתי את עצמי לקרוא עוד ספר שלה. אוף. מה הכי קליל וזורם שלה? ככה מתחילים, נראה לי.
אבל גם לא הצלחתי להתחבר לרוב השירה של יונה וולך, אז... לא יודעת אם זה קשור, עוד נדבר בהמשך על הקונפליקט שלי עם וולך, זה מוזר לי שאני לא מבינה ממה ההתלהבות. כלומר אני כן מבינה, כי יש לה כמה שירים מרהיבים, אבל יש לה גם הרבה שירים שאני לא מבינה למה להדפיס בכלל. טוב, לא עכשיו.
אני צריכה ללכת עכשיו.
עזר? כן, אני מניחה שזה עזר. מגניב. תודה חברים, אין כמוכם.
