Anything Goes

מילים בגוף הסרטון. 

אהלן, שלום, אתה נראה לי נחמד, רוצה לקנות לי מתנות?

חשבתי שאולי אפשר להיפגש אצלי בבית, נתחיל במשהו קטן כמו שוקולד או בובת פופ, ואז תוכל לתלות לי את הוילונות ואז לקפוץ לסופר. אחרי שנכיר קצת אני אשמח שתקנה לי ויברטור כדי שאני אוכל לאונן עם עצמי כשאני לבד בבית. אני גם רוצה שתכין לי חביתה כל בוקר, זה סבבה? איך החביתות שלך? חשוב לי שתהיה טוב בחביתות ושבאמת תאהב את זה ולא תעשה את זה רק בשביל לרצות אותי. יצא לך בעבר לטגן חביתה? אולי עם עוד אנשים?

אני מחפשת מישהו שיצפה איתי בסרטים אסטוניים, זו המהות של הקשר בעיני. אחר כך נוכל לבדוק גם אם יש התאמה מינית או רוחנית אבל קודם כל המטרה של ההיכרות היא למצוא מישהו שיצפה איתי בסרטים אסטוניים. אז לא ממש משנה מה הקינקים שלך, בשלב הראשוני הזה. למעשה זה לא ממש קריטי שתגדיר את עצמך נשלט, כי גם בלי להיות נשלט "רשמי" אתה יכול לצפות איתי בסרטים אסטוניים בלי שום בעיה, אתה רק צריך להסכים ואני אקח את זה משם. 

מה זאת אומרת, אתה לא אוהב קולנוע? איזה מין נשלט אתה?! שקרים בפרסום, תמיד שקרים בפרסום. אי אפשר לעשות שופינג בצורה כזאת. זה נורא מה שהולך פה. בחיים לא הייתי בקניון כל כך גרוע. כל הסחורה לא לטעמי ובנוסף גם יקרה. וגם המנות קטנות. 

חשבתי שאתה נשלט. למה אתה מציג את עצמך כנשלט? ואם אתה כל כך שונא קולנוע, למה זה לא כתוב לך בגבולות? 

אה, כתוב? טוב, מה חשבת, שאני קוראת כל פרופיל בכלוב? כמה זמן פנוי נראה לך שיש לי?

בכל אופן אני לא מבינה למה אתה מצפה, אתה לא מציע כלום, למה שארצה אותך?

מה זאת אומרת, אני בכלל זו שפנתה אליך? מה זה משנה מי פנה למי? מה אנחנו בגן? קצת מדברים, מנהלים שיחה, מה קרה? 

קיצר הבנתי, אתה לא באמת נשלט, אתה סתם נמצא פה באתר כדי להונות שולטות תמימות שרק מחפשות קצת יחס חם ואסטוני ולבזבז לנו את הזמן בעודנו מחפשות נשלט אמיתי. טוב, תחשוב על זה ותעדכן אותי מה החלטת לגבי החביתות. 

נו אז מה החלטת? ועכשיו? ועכשיו? ועכשיו? ועכשיו? למה אתה לא עונה יא זבל? כבר שעה שלמה אני מחכה. אין לך כבוד בסיסי לאנשים? ועכשיו? ועכשיו?

אהלן, שלום, אתה נראה לי נחמד, רוצה לקנות לי מתנות?

בואו רגע נדבר על כמה שזה היה מושלם. 

משטר דיקטטורי בבית תחת הטענה שזה בדס"מ היא בולשיט. 

די, מספיק. נמאס לי מכל ה"בדס"מ זו דרך חיים" הזה. די. זה לא מה שמגדיר אתכם כבני אדם, גם אם אתם בתוך זה 24/7. 

24/7 זה סבבה. אני בעד. היי פרוטוקול כל היום. להיט. 

אבל אנחנו מכלול. יש לנו תחומי עניין, פילוסופיית חיים, סטיות מיניות (שם אנחנו בכלל פתית שלג ייחודי בטירוף), עבודה, משפחה, אחריות. בדס"מ לא יכול להיות מעל זה. זוגיות כן יכולה להיות מעל זה. אבל זוגיות היא לא סדרת סשנים. היא ערבות הדדית. ערבות הדדית יכולה להיות מעל הדהרמה. מוסר יכול להיות מעל הדהרמה (בערך, ברור לי שזו אמירה סופר פשטנית ומוסר אמור להיות בתוך הדהרמה, או מכיל אותה, לא מעל ולא מתחת). יש דברים בעולם שלגיטימי להקריב הכל בשבילם. חייהם של אהובינו, למשל. 

אבל בדס"מ הוא לא המטרה, הוא לא יכול להיות המטרה. הוא לא ערך, הוא פרקטיקה. הוא לא דת, הוא פרקטיקה. פרקטיקה מורכבת ועניפה ומגוונת ועם פן רגשי עשיר וכל זה, ועדיין - פרקטיקה. אין לזה ערך כשלעצמו. אין שום ערך בבדס"מ לאנשים שזה לא הקטע שלהם. הם לא מפסידים שום דבר (גם זו טענה פשטנית, כי בואו, בונדג' זה החיים והם לגמרי מפסידים. אבל הם לא יודעים שהם מפסידים אז זה לא משנה. הם לא מרגישים שחסר להם משהו והסיכויים שלהם לאושר לא נפגעים מזה). 

אבל די, אנחנו זורמים עם המון דברים פה כי אנונימיות וכי הכל פרגמנטים, אבל נראה לי שנמאס לי להעמיד פנים שמשהו מגניב, כשהוא לא מגניב. כלומר, אמירות כמו "לנשלטת שלי אין בחירה מלבד זה שהיא יכולה לעזוב", סלחו לי חברים, זה משפט מפחיד. פשוט מפחיד. בשום קונסטלציה לא אמור להיות לגיטימי להגיד דבר כזה או לחשוב דבר כזה או לחשוב שזה לגיטימי כשמישהו נוהג כך כלפיך. כלומר, בסשן אפשר להגיד כל מה שרוצים, אבל להגיד את זה בדיון תיאורטי עם אנשים אחרים זה... כלומר... כשאנחנו מדברים בינינו זה לא היי פרוטוקול וזה לא סשן וזה לא שום דבר. זה סתם אנשים מדברים. זה פורום, לא פליי פארטי. מי שלא יוצא מהדמות בשביל זה, כנראה חושב שהדמות עוברת בתור בן אדם סביר? לא יודעת מה אנשים אחרים חושבים. ותמיד אני תוהה איך האנשים האלה תופסים את עצמם. אם בעיני עצמם הם בני אדם סבירים. אם הם רואים את הטירוף שבדיבור שלהם ולא אכפת להם או שהם חושבים על עצמם ש... שמה?

עצוב לי עכשיו וכמו רפלקס האצבעות שלי מקישות בדפדפן theca

כי אני באה לפה, בכל פעם, כשיש לי משהו לספר, או כשאני רוצה לשמוע סיפור, להתרגש, לפחד, להתנחם, לצחוק, להתעניין. להרגיש משהו, אולי להחליף את העצב במשהו אחר. 

אני נכנסת ואין כלום. המועדפים שלי עוד ישנים, הפורום איטי, הצ'ט הוא הצ'ט. 

אני מרגישה כאילו חבר נטש אותי. 

עוברת שעה ושוב אני מקישה. 

שוב דבר לא השתנה. 

אני שמה לב שאני מחפשת פה נחמה. למה פה? 

מקום שאני יכולה תמיד לבוא אליו, מקום שתמיד יקבל אותי בזרועות פתוחות. 

פעם זה היה המוסד. אבל למוסד הייתי הולכת רק בימי חמישי בערב. והמוסד הזה נגיש לי בקצות האצבעות. אני חוזרת, כל שעה, כאילו מצפה למצוא פה משהו, מה אני רוצה למצוא? משהו. שיפתיע אותי, שיסיח את דעתי, שירגש אותי. 

פתאום אני שואלת את עצמי - למה, בעצם, אני צריכה לחפש אקטיבית משהו שירגש אותי? למה החיים עצמם לא מספיקים? 

ולמה שבמקום לכתוב את זה לא אעשה את העבודה שלי, עבודה שאני אוהבת, או שפעם אהבתי?

אולי הגיע הזמן לקרוא שוב את עולם חדש מופלא. או לקרוא את גמביט המלכה. הסדרה כל כך טובה, מעניין אם גם הספר. הסדרה הזאת עושה לי משהו טוב. 

שלשום אחרי יום ארוך ומתיש, מסוג הימים שאחריהם רוצים רק נטפליקס ולישון, שיחקתי שחמט. וזו השעה הכי מהנה שהייתה לי החודש. 

וגם לכם כדאי שלא יהיה לכם. 

אם אתם לא מוכנים לגלות את השם האמיתי שלכם למישהו בשביל לדבר איתו - אולי זה סימן לכך שאתם לא באמת כזה רוצים לדבר איתו. 

ואני לא יודעת איך מרגישות אבנים. 

אני לא מבינה אותן ולא מצליחה לצפות את ההתנהגות שלהן.

אני מים. משתנה בקלות, משנה צורה לגמרי, כל מצב צבירה עושה משהו אחר לחלוטין. כמעט חומרים שונים. 

תמיד מתאימה את עצמי לסביבה, תמיד מקבלת את צורת הכלי שבו שמו אותי. 

ואם לא בכלי אז זזה. תמיד זזה. כל משב רוח, כל נטיה קטנה של הקרקע. לא יכולה פשוט להיות מונחת, שליוה. 

כשאני רוצה לשבור משהו אני לא נוטלת אלה. אני שוחקת. לאט לאט. בטיפות קטנות. בלי שהצד השני בכלל ירגיש שקורה לו משהו, אני מצליחה עם הזמן לשנות קצת. 

קצת. 

ואני זוכרת. 

אני יודעת שהומיאופתיה זה קשקוש אבל אני, אני זוכרת. 

ראיתם את הסרטון עם הבלרינה הזקנה ואגם הברבורים? השרירים זוכרים. הגוף זוכר. גם כשהמחשבה כבר לא שם. 

אני יכולה לשכוח מה קרה, אבל העקה לא עוזבת את הגוף. היא נשארת בגרון, בבית החזה, במפרקי הידיים, בכפות הרגליים, בעצמות. העצמות הופכות קצת כבדות יותר, הגרון הופך לקצת צר יותר. 

אבן יכולה להתאושש. מים לא נשארים מים. שים בהם משהו והם הופכים לכוס תה, לכוס סודה, למרק, לרעל, לצבע. מים שנפלו אי אפשר להרים. הם כבר במקום אחר, הם כבר ספוגים באדמה, הטיפות שהיו יחד כבר לא יתאחדו לעולם. אולי עם טיפות אחרות. 

לא הייתי רוצה להיות אבן. אבל לפעמים אני רוצה להיות רוח. גמישה ופרועה כמו מים, אך קצת פחות נתונה לחסדי האוחז בכלי. 

או במילים אחרות

בעודי מקלידה את הכותרת, רק כתבתי "דמם" והדפדפן השלים לי לבד את "של אחרים". זה כנראה אומר שכבר כתבתי פוסט בשם הזה. בדקתי בארכיון - היה ואפילו לא כזה מזמן. הפוסט מוסתר, הוא היה די סתמי, משפט וחצי וסרטון מאיזה סיטקום, אני מופתעת מעצמי שבזבזתי כותרת טובה על השטות הזאת. 

"כותרת טובה". האם זו כותרת טובה? זה שם של ספר מאד מאד טוב. כולם מכירים את סימון דה-בובואר בתור סופרת של פמיניסטיות, זאת שכתבה את "המין השני", אך נראה לי שמעטים מכירים אותה פשוט כסופרת טובה. אני מאד אוהבת את הספר הזה, אני חושבת שהוא עוסק ברעיונות מורכבים ורגישים שלא נתקלתי בהרבה יצירות שמפענחות אותם היטב. "מחול אחרון ופרידה" של מילן קונדרה הוא על דילמות דומות, והוא יותר קליל ויותר נעים לקריאה, כי העיסוק בדילמות המוסריות נעשה על רקע של נוסטלגיה ופרשיות אהבים ולא על רקע של מלחמה. גם שם הדילמות הן סביב חיים ומוות אבל היה נחמד מצד קונדרה למקם את העלילה בבית מרפא ולשלוח את הדמויות לתיאטרון פה ושם. זה עוזר. יותר קל לעכל ככה. 

דה-בובואר לא מוותרת לנו ושולחת אותנו להתמודד עם דילמות מוסריות באמאמא של הסיטואציות המורכבות מוסרית - מלחמה. גרילה. מחתרת. לב העניינים. 

איתה אנחנו לא יושבים בכיתה ודנים בנחת בבעיית הקרונית - אנחנו בתוך הקרונית השועטת לעבר הקורבן וכל העסק לא נחמד בכלל. 

(וזו הפואנטה, בעצם. הרי על זה הספר, על אי-סלחנותן של השלכות). 

ספר טוב. מומלץ. 

לא על זה הפוסט.

מהי כותרת טובה? לא בדיוק "טובה". כותרת שחביבה עלי. אני אוהבת כותרות שקצת קשורות לתוכן אבל באופן שלא מובן מאליו. אני אוהבת כותרות שהן שם של ספר או ציור או שיר, כשהן על פוסט שלא ממש מסביר למה דווקא הכותרת הזאת. כשהן מעבירות רעיון ששייך ליצירה המקורית, שבעיני קצת קשור לפוסט, בעודי כותבת על צד אחר של הרעיון הזה. נגיד, "דמם של אחרים" זה שם מצויין לספר שעוסק בדילמות מוסריות סביב לקיחת אחריות על חייהם של אחרים, קבלת החלטות שמשפיעות על אנשים שחשובים לנו, להרשות לעצמנו להתערב בדברים באופן שאולי יגרום נזק, כאלה דברים. שם זה בהקשר של מלחמה אבל הנושא הרי רלוונטי לכל דבר בחיים. אז אני רוצה לקרוא לפוסט "דמם של אחרים" אבל לא לכתוב על דמם אלא על דם ליבם. זה נראה לי חיבור טוב. 

זה לא פוסט מדהים. אני לא אוהבת את הפוסטים שיוצאים לי בכתיבת זרם תודעה, אך לפעמים אני זקוקה לזה. 

היום אני זקוקה לזה. כי בימים האחרונים הרבה אנשים באו ושפכו לתוכי את המילים שלהם וגרמו לי להרגיש שזה קצת כבד לי. ואני רוצה לפרוק את המשא הזה, רוצה להוריד אותו מעלי, להעביר את המועקה מהגרון שלי אל תוך הדף, שהדף יסבול, שהדף יסחוב, שהדף יזכור. שלדף יהיה אכפת. 

אבל התחלתי לכתוב וכמו מעצמן האצבעות מעדיפות את סימון דה-בובאר על החברים שלי ובני המשפחה שלי. יותר קל לכתוב על ספרות מאשר על החיים האמיתיים. כלומר, לי זה יותר קל. זה (ה"לי" מובן מאליו פה? או שעדיף להגיד?) 

ניסיתי לכתוב מה בדיוק מעיק עלי אבל קשה לנסח והנסיון מעייף אותי. אני מוותרת. זה לא סיפור חשוב או מעניין. אין לכם מה לעשות עם המידע הזה. מלכתחילה באתי כי חשבתי שאולי הכתיבה תקל. היא עשתה את זה, היא עושה את זה גם אם אני לא כותבת מה קרה. עצם הכתיבה. זה תמיד היה ה-GO TO שלי. תמיד. 

שתיתי מדם ליבם של אחרים ויש לי קצת בחילה. לכתוב על זה עוזר, גם כשזה לא בדיוק על זה. 

אולי הקטע עם הכותרות יהיה מובן אם אדגים על ידי שמות של שירים. נכון שירים שלא קרויים על שם שורה מהשיר?

Smells like teen spirit

Just

Glorious pop song

The happiest days of our lives

אבל לא song 2. שירים שהכותרת שלהם היא לא חלק מהשיר אבל היא כן, היא נותנת לו איזה ערך מוסף, היא חלק מהסיפור, נותנת לנו עוד משהו, אולי מבט אחר על התוכן, היבט נוסף, מימד נוסף. היא לא חלק חשוב, אפשר להנות מ- here we are now, entertain us גם בלי להבין מה זה הטין ספיריט הזה (זה לא שם מסחרי של דאודורנט כלשהו?), אבל כשמבינים זה נחמד, זה מעין בונוס. 

קיצר אז אני אוהבת כותרות כאלה. לשירים, לספרים, לפוסטים. לא בכל מחיר, לא תמיד, בטח שלא בכח כשזה לא מתאים, אבל לפעמים זה נחמד. 

אז לא אמרתי בדיוק את מה שהתכוונתי לומר, אבל כתבתי קצת ומצאתי עוד דרך לקרוא לפוסט כלשהו "דמם של אחרים", גם זה משהו. זו בטוח לא הפעם האחרונה, זו כותרת טובה ושוב נראה לי שקצת בזבזתי אותה. 

לא נורא. 

תמיד אוכל לקרוא לפוסט הבא "מחול אחרון ופרידה" ואז לכתוב בו על דיאטות. 

כדי לאזן את הרמה הספרותית הירודה שלי, אני בזאת מבטיחה שאם אי פעם אכתוב פה על אורגיה, אקרא לפוסט "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)". 

כשנרשמתי לראשונה לכלוב הייתי מוקסמת. 

חשבתי שזה יהיה נפלא לדבר עם אנשים שהמיניות שלהם לא נעולה בקופסה (pun not intended), אנשים שמבינים מה כיף בהעברת שליטה, אנשים שמבינים איך עובד הקונספט של רצון נלהב והסכמה שמאפשרים לממש פנטזיות פרועות באופן ועוצמה שלא מתאפשרים אחרת. חשבתי שיהיה נפלא לקשקש בהנאה במרחב נטול פוריטניות ונטול סטיגמות מטומטמות כמו "אני לא מוצצת זין כי זה משפיל" או "אנאלי זה להומואים" ושאר חוקים שונים ומשונים שנועדו להסדיר את היחסים בין המגדרים ולוודא שכל האנשים בעולם יעשו סקס בדיוק באותה צורה, כאילו שאנשים לא יצליחו להזדיין אם לא יסבירו להם בפרוטרוט בדיוק איך לעשות את זה. 

דמיינו את גודל האכזבה שהכתה בי בפעם הראשונה שאמרו לי "כן, אני רואה שכתוב מתחלפת, אבל מה את *יותר*"? 

ואולי פשוט הייתי צריכה להתבגר ולאבד את התמימות, ולהבין שאנשים הם אנשים, והאנשים בכלוב הם אותם האנשים שאנו פוגשים בכל מקום אחר, ושום קינק לא ישנה את הגרעין שנמצא עמוק בלב וגורם לאנשים לדעת בדיוק, אבל בדיוק, אבל בדיוק מה הם רוצים.

יש איזה קינק, לא חשוב איזה, שכבר יש לי בראש עשרה מאמרים מלאים על כמה שהוא גרוע. על כמה שזה לא מדליק, על כמה שזה הדבר הכי לא מחרמן שאני מצליחה להעלות בדעתי, שזה מרתיע אותי יותר מסקאט, שאולי מה שמחרמן בזה הוא העובדה שזה כל כך מנוגד למה שאנשים שפויים אמורים לרצות שזה מה שמדליק בזה - את הסנטימנט הזה אני יכולה לכבד, אתם יודעים, הנטיה להידלק ממשהו רק בגלל שהוא כל כך חריג ומטונף, אבל להבין את המנהג הספציפי אני לא יכולה כי זה כל כך, כל כך לא סקסי ולא מושך אפילו טיפטיפה! אני משוכנעת שכל האנשים שזה קינק מהותי אצלם ומחפשים קשרים שיספקו אותו, הם אנשים שמשהו מאד לא בסדר איתם ברובד די עמוק ושכולם, בלי יוצא מן הכלל, זקוקים לטיפול פסיכולוגי ואולי אף פסיכיאטרי. יש את זה לנשים, לגברים, קווירים, סטרייטים, להט"ב ומה שאתם רק רוצים. ואצל כולם זה נראה לי נורא באותה המידה. גם מהצד השולט וגם מהצד הנשלט, אני לא מבינה את השולט והנשלט שבצד השני ומסכימים להיות בקשר כלשהו עם אנשים כל כך סוטים ומזעזעים. לא יכול להיות שזה תמים, חייב להיות שם איזה פגם מוסרי רציני או טראומה נפשית חמורה. בכל פעם שאני נתקלת בבלוג עם פוסט שעוסק בזה אני מציצה, כמו שאי אפשר לא להסתכל על תאונה, וזה תמיד עושה לי בחילה (פיזית!) ואף פעם לא מגרה ורק לאחרונה התחלתי ללמוד ולא להיכנס כשאני רואה כותרת שמעידה על כך שאני עומדת לשמוע על איך אנשים עושים את הדבר הזה שכל כך מגעיל אותי. במיוחד כשהם כותבים שטוב להם ושהם עושים את זה מבחירה, אז בכלל אני מרגישה את הסושי עולה לי. 

באמת, יש לי מניפסט שלם, ארוך ומפורט, שכל כולו מוקדש לאנטי העצום שיש לי לקינק אחד ספציפי, אנטי ענק, אדיר, יותר גדול ממה שהייתי חושבת שראוי לאנטי כזה להיות, אבל מה לעשות, הדחיה בוערת בי, אני לא מסוגלת לראות אנשים עושים את זה ולא לחשוב אוטומטית שלעולם לא אוכל להיות חברה שלהם ואיפה ההורים שלהם ולמה מאפשרים להם לדבר על הסטיות שלהם בחופשיות כאילו שהמימוש שלהן לגיטימי ובאמת, איפה ההורים שלהם?

אבל אף אחד לא יודע על זה, כי לא סיפרתי את זה לאף אחד ולא פיתחתי שיחה עם אף אחד מהאנשים האלה. 

וזו כל התורה כולה על רגל אחת.