עצוב לי עכשיו וכמו רפלקס האצבעות שלי מקישות בדפדפן theca
כי אני באה לפה, בכל פעם, כשיש לי משהו לספר, או כשאני רוצה לשמוע סיפור, להתרגש, לפחד, להתנחם, לצחוק, להתעניין. להרגיש משהו, אולי להחליף את העצב במשהו אחר.
אני נכנסת ואין כלום. המועדפים שלי עוד ישנים, הפורום איטי, הצ'ט הוא הצ'ט.
אני מרגישה כאילו חבר נטש אותי.
עוברת שעה ושוב אני מקישה.
שוב דבר לא השתנה.
אני שמה לב שאני מחפשת פה נחמה. למה פה?
מקום שאני יכולה תמיד לבוא אליו, מקום שתמיד יקבל אותי בזרועות פתוחות.
פעם זה היה המוסד. אבל למוסד הייתי הולכת רק בימי חמישי בערב. והמוסד הזה נגיש לי בקצות האצבעות. אני חוזרת, כל שעה, כאילו מצפה למצוא פה משהו, מה אני רוצה למצוא? משהו. שיפתיע אותי, שיסיח את דעתי, שירגש אותי.
פתאום אני שואלת את עצמי - למה, בעצם, אני צריכה לחפש אקטיבית משהו שירגש אותי? למה החיים עצמם לא מספיקים?
ולמה שבמקום לכתוב את זה לא אעשה את העבודה שלי, עבודה שאני אוהבת, או שפעם אהבתי?
אולי הגיע הזמן לקרוא שוב את עולם חדש מופלא. או לקרוא את גמביט המלכה. הסדרה כל כך טובה, מעניין אם גם הספר. הסדרה הזאת עושה לי משהו טוב.
שלשום אחרי יום ארוך ומתיש, מסוג הימים שאחריהם רוצים רק נטפליקס ולישון, שיחקתי שחמט. וזו השעה הכי מהנה שהייתה לי החודש.
