Anything Goes

כשמקשיבים להתחלה זה נשמע כמו רווקות. אבל כשמקשיבים לכל השיר מבינים שזו לא בדידות של רווקה, זו בדידות של להיות ביחד ולהרגיש לבד. 

האשה העזובה, הנטושה, הנואשת שבשיר הזה - היא אשה בזוגיות. 

ובשיר אחר היא שרה - איכשהו, בסוף הגבר תמיד למעלה. 

ומוסיפה - הם לובשים שריון ומנופפים בחרב - עד שאשכרה יש דרקון. 

ומה שאני הכי אוהבת בבלוז הוא שתמיד מגיע רגע שבו זונחים את התיאוריות והמילים המתוחכמות והשנינות ופשוט קורעים את הגרון וצועקים - כואב לי! כואב לי, ועצוב לי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לצרוח. ולהתנחם רק בכמה שהמוסיקה יפה והקול רועם. אני שומעת מאזי סטאר וקייטי מלואה ומתמוגגת מהעדינות וזה נורא יפה אבל יש יופי בכאב טהור ולא מעודן וזה הולך כל כך טוב עם הקול של ג'ניס, שלפעמים נשמע כמו מסור חלוד (אבל לא חלוד כמו בסי סמית', מיינד יו) ותמיד נשמע אמיתי, והיא קורעת לי את הלב כשהיא שרה - 

וזמן קצר אחרי שגיליתי את ג'ניס, גיליתי גם שממש כמו הקינקס לרוקנרול ופאנק, כך בכל פעם ששומעים שיר בלוז כובש במיוחד, יש סיכוי של 50% שזה בעצם קאבר לשיר של ביג מאמא תורנטון. ג'ניס עושה הרבה קאברים, כמו כל זמרת בלוז שמכבדת את עצמה, וזה לטעמי הטוב מכולם, וזו הגרסה האהובה עלי, יותר מהמקור ויותר מגרסת האלבום, כי ג'ניס בהופעה זה משהו שקשה לתאר. יש בזה משהו שמאני. בכל ההופעות יש אלמנט כזה, אבל ג'ניס... 

ג'ניס פעם אמרה שהקהל רוצה לראות את זמרי הבלוז שלו אומללים. 

זה דבר נורא עצוב להגיד, אבל אולי באמת קשה לעכל זמר שמח ששר על תוגה עצומה ומכלה. ג'ניס לא ידעה להיות באמצע. היא ידעה לשמוח והיא ידעה לכאוב, והיא ידעה לעשות אותם רק בקצוות, רק עד הסוף. כמו חבריה למועדון, היא בערה חזק ומרהיב וכבתה מהר. 

ואיפה האשה המופלאה ומלאת הסבל הזאת הייתה בלי ווילי מיי, ובסי סמית', ורוזטה ת'ארפ, ולוסיל בוגן, ובילי הולידיי, שבעולם מאד לא מושלם, הניחו כל אחת אבן אחת, ויחד סללו לג'ניס את הדרך לבמת וודסטוק, וקרצו לה בהבנה כשהיא החלה לקחת את בקבוק הסאות'רן איתה לבמה. ואיפה אנחנו היינו בלעדיה. 

אני גדלתי עם הערצה עצומה ללד זפלין, שככל שידוע לי היו להקה יוצרת, אתם יודעים, מאלה שכותבים לעצמם את השירים. 

ועד היום, שנת 2020, בחתונות בישראל מנגנים להיט של ג'רי לי לואיס, 

ומוסיפים גם, כמובן, כמיטב המסורת - קאבר לשיר של ביג מאמא תורנטון. 

אני שואלת את עצמי.

ואני שותקת, משפילה מבט, מנסה להעביר נושא.

תסתכלי לי בעיניים, אני מתעקשת. מה זה עושה לך? דברי אלי. קדימה, את יודעת איך. הנה, אעזור לך. הנה דף לבן. הנה מקלדת. קחי את זה מכאן כמו שאת יודעת לעשות, כמו שעשית כבר מאות ואלפי פעמים. תחשבי על השאלה שלי, ותכתבי. קדימה. 

שקט. 

על הכל כבר כתבתי פה. על זיונים, על איברים, על פוליטיקה, על הזוגיות שלי, המשפחה, על אנשים אחרים, על הכלוב וכל התופעות שלו, על לאונרד כהן ואין יור מומנט, על אוניברסיטה ועל עבודה, אפילו היה פוסט על תחפושת שכולה מויניל שמשלבת בין משרתת צרפתיה לחזרזיר. 

אבל עכשיו, כשקרה משהו ש... הו, אני אפילו לא יודעת עם איזו מילה לסיים את המשפט. מה זה עושה לי? 

קרה משהו קטן שגרם לי להרגיש בחיים. ואני רוצה לחפור בזה ולדבר על כל תת-תחושה שזה עורר ועל כל הרגשות הסותרים ועל מה שאני יכולה לקחת מזה ועל איך שהנפש שלי קצת שינתה צורה, כמו שהיא תמיד עושה כשקורה לה משהו, זה נדיר שקורה לה משהו, אני לא אחת שמאבדת את שלוות הנפש שלה מכל כאב קטן, למרות היותי רגשנית ורגישה ואחת שיש לה דיעה על כל פאקינג דבר. דווקא כאב לא מערער אותי. זה רק כאב, אתם מבינים? 

אולי בגלל זה אני פה בכלל. יש לי סף כאב גבוה, תמיד היה לי, אפילו בתור ילדה. לפעמים אני מרגישה צורך לקחת רגעים מהחיים ולהגביר אותם, רק כדי שאצליח להרגיש אותם. לפעמים אני רוצה שמשהו יכאב רק כדי לוודא שהוא אמיתי. 

לפעמים אני רוצה שלטדי יכאב, רק כדי שיהיה רגש כלשהו שצף אל פני העור ונראה בבירור וללא חומות כלל. גם אצלו זה נדיר, בונקר אהוב שלי, גיבור שלי, שנשאר סלע איתן לא משנה מה. הוא העוגן שלי, הצוק שלי, הקרקע היציבה שלי. לפעמים אני רוצה לקרוע ממנו את העור רק כדי לראות משהו חשוף. אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא כזה סגור או בגלל שאני כזאת זאבה רעבה. אני רק מרגישה את הכמיהה הזאת, לראות את העיניים שלו מתרחבות, את האצבעות מתקפלות, את השאגה נפלטת. וגם את הצמרמורת אני מרגישה וגם את הדמעות נקוות בעיני. 

אני יולי, אני בת 35, ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי רגש שלא ידעתי להסביר במילים. 

מה כדאי לי לעשות איתו?

שואלת ברצינות. קניתי כי טדי אוהב אבל עכשיו כשאני מחזיקה אותו ומבינה כמה זה נוח להחזיק אותו מהעלים אני מתבעסת לחתוך אותו וממש בא לי שיהיה לו עוד שימוש לפני שהוא הופך לאוכל. המלצות? זה פרי כה דקורטיבי, חייבים להיות לו עוד שימושים. 

(תהיו פרקטיים אבל! להטריל עם "בואו נדחוף אננס שלם לתוך ישבן" גם אני יכולה). 

כמה פעמים שאלו אותי את זה פה? לא יודעת, אלף? מליון? בנוסף לשאלות ישירות זה הרי נושא שעולה פה כל הזמן ויש פה מלא נשואים שזו המתודה שלהם. 

השאלה הזאת מטריפה אותי. בדס"מ זה לא גלידה! זה לא משהו שאם בא לך אז פשוט לוקחים ואם אני אוהבת גלידת פיסטוק אז אני יכולה להיכנס לכל סופר ולקנות גלידת פיסטוק ויהיה לי טעים ואז אחזור הביתה ואוכל שם המבורגר כרגיל. ככה זה עובד אצלכם? מין זה מעין דבר תועלני כזה, צורך פיזיולוגי שממלאים וממשיכים הלאה?

אולי אמרנו "וניל" כל כך הרבה פעמים שהתחלנו לחשוב על בדס"מ בתור גלידה. 

אוקיי, למה אני מונוגמית בכלל? מי שמציע את זה, איך אתם רואים מונוגמיה? האיסור הזה על זיונים מהצד, הוא חסר ערך לדעתכם? זה בסדר אם כן, יש אנשים שזה לא חשוב להם וגם יש פוליאמורים בעולם (לא אותו הדבר), אני פשוט מנסה להבין. איך אפשר לזרוק את ההצעה הזאת, לחפש בחוץ, כאילו שאין לה השלכות? אה, אין לך בדס"מ בבית? אוקיי, תחפשי בחוץ. לה לה לה. 

מאיפה הרעיון הזה? מה זה בדס"מ בשבילכם? כמה ספנקים? אוקיי, אם בזה היה העניין אז בעלי הונילי היה עושה טובה ונותן לי כמה ספנקים (את זה הוא כבר עשה, תודה). אבל אם זה משהו משמעותי, אם זה משהו שאשכרה אכפת לי אם לקבל או לא... אז מה השגתי בזה שיהיה לי את זה עם מישהו אחר? למה שארצה סשן עם מישהו אחר?

אני הרי אוהבת אותו. אני רוצה להזדיין איתו, לא עם אנשים אחרים. אני נמשכת אליו, לא לאנשים אחרים. בדס"מ זה לא סקס? אוקיי, אבל זה לגמרי יכול להיות פורפליי ואתם יודעים שגם דבר שאינו חדירה יכול להיות מיני ואינטימי אז בואו נישאר באותו עמוד. 

מה יעזרו לי אנשים אחרים? עם אנשים אחרים יהיה לי את החיבור המדהים שיש לי איתו?...

האם שמתם לב שאתם בעצם אומרים לאשה שנשואה באושר שזה רעיון לא רע לפתח מערכות יחסים אינטימיות נוספות? אבל זה כן רעיון רע, איפה הקונצנזוס כשצריך אותו?

לא כי פוריטניות, לא כי פטריארכיה, לא כי רכושנות, לא כי שמרנות. זה רעיון רע כי לאנשים שמונוגמים בנפשם עדיף להיות מונוגמים, לא פחות מאשר לפוליאמוריים עדיף להיות ביחסים פוליאמוריים. האהבה שלי בלעדית, ככה אני, למה שארצה לשנות את זה? 

ובסוף, השאלה הכי פרקטית, הכי פשוטה, הכי לא בקטע מוסרי או אידאולוגי. אם השגתי דבר שכולם יודעים שקשה להשיג, דבר שמעלה את איכות החיים שלי במידה כה גדולה שלא ניתן למדוד אותה, דבר שהתאמצתי בשביל להשיג ומסב לי הנאה וסיפוק מידי יום. דבר קסום ומהמם ומעורר קנאה כמו נישואים מאושרים, חבריים, כיפיים, נאמנים ומשרי בטחון, חיי שיתוף עם אדם שתמיד יעמוד לצידי ולעולם לא יבגוד בי וכמעט תמיד יסכים לעשות איתי סקס בשירותים ציבוריים;

אם הצלחתי להשיג את חד הקרן המופלא הזה - למה, בשם כל השדים והרוחות, שארצה לסכן אותו?

AMA.

יש לי דחף לעשות AMA. זה דבילי, אני לא באמת רוצה. 

אני לא רוצה שכולם ישאלו אותי הכל. אני אוהבת את הפרטיות שלי ואוהבת את השליטה שלי בכל מילה שנכתבת פה. אין לי שום רצון לספר לאנשים פה שום דבר מעבר למה שכבר סיפרתי. 

אבל דחף. 

זה לא דחף אקסהביציוניסטי. זה דחף חטטני. אני רוצה לדעת מה אתם רוצים לדעת. באמת, מתה לדעת. ובשביל זה אני מוכנה להקריב קצת מהנוחות שלי. אני מבינה שזה לא פייר רק לשאול, ברור שבתמורה אני צריכה לתת תשובות. זה בסדר, זה הסכם הוגן ואני מוכנה לכבד אותו. אין ממה לפחד, אני אומרת לעצמי, הרי עדיין אני שולטת בתוכן התשובות. אבל בבטן יש לי תחושה כזאת, שזה לא רעיון טוב. שאני עשויה להתחרט על זה. אבל אני לא יודעת למה, אז כנראה שאצטרך להיכנע לסקרנות ולגלות. 

זה גם לא ממחשבה שאני מאד מעניינת. אני לא. מישהו ביקש ממני היום בצ'ט "ספרי לי סוד" ואשכרה לא הצלחתי לחשוב על משהו. כלומר, נניח בצד את הגיחוך שבסיטואציה, שאלתי את עצמי מה הייתי אומרת אם הייתי רוצה לענות על זה בכנות, ולא הצלחתי. אני בן אדם משעמם, בחיי. אין לי שלדים בארון ואין לי הרפתקאות ביומן. אני עובדת כשכירה בעבודה בנאלית, אני גרה בדירה שכורה בעיר בנאלית, אני בזוגיות מונוגמית כבר מעל עשור, אני הטרוסקסואלית וסיסג'נדרית, אף פעם לא הייתי בדאנג'ן ויש לי שיער חום ועיניים חומות.

אבל אני גם ניק. קצה של קרחון, כמו כולנו. זה לא שאני סקרנית מה אתם רוצים לדעת *עלי*, כי אני בטוחה שהתשובה היא כלום. רוב קוראי שורות אלו כבר מכירים אותי מזמן ויודעים עלי את כל המעט שיש לדעת. 

נראה לי שאני פשוט רוצה, כמו כל אחת, או אולי כמו כל פקאצה אגוצנטרית, לדעת מה חושבים עלי. אם אשאל "מה אתם חושבים עלי" זה לא יעבוד, זה כמעט בלתי אפשרי לענות בכנות לשאלה כזאת. אבל שאלות זה אמיתי. שאלה היא מחשבה אמיתית. כנה. נראה לי.

אני גם אוהבת את איך שהכותרת הופכת בראש שלי ל"להיות אעמה או לא להיות אעמה, זאת השאלה". 

כמו שאולי הבנתם מישהו נדלק עלי בפורום וזה גורם לי להרגיש סלב. זה אף פעם לא קרה לי, אני דיבייטרית-מקלדת כבר הרבה שנים ורוב הזמן אני מצליחה לא לעצבן אנשים, בטח שלא עד כדי איבוד עשתונות שכזה. שתבינו, זה לא רק שהוא כתב "את מטומטמת" אלא שהוא חזר על זה שוב ואז לקח את התגובה הזאת לסיבוב הופעות וכתב אותה גם בשרשור אחר, פעמיים. הפעם הראשונה הצחיקה אותי אבל אם זה הופך לכמה פעמים זה כבר מרגיש קצת סטוקרי. 

גם את זה מצחיק להגיד, כי מסטוקר בדרך כלל מצופה לחתור למגע, ואילו האדון הנ"ל חסם אותי אז ברור שאין לו שום כוונות לגבי. ככל שידוע לי זו החסימה הראשונה שלי אבר. אי אפשר לדעת כמובן אבל זו בהחלט החסימה הראשונה שאני יודעת עליה, אחרי 14 (!) שנים בכלוב. סיבה למסיבה?

בכל זאת, לא נעים. הייתי רוצה לעשות לייק לתגובה שלו, ככה כדי להשלים את המעגל. אבל אי אפשר. עכשיו אני מבינה איך כולם יודעים ברגע שמישהו חוסם אותם - רואים שנעלם כפתור הלייק. 

טוב, לא נורא. ידידי המתלהם, אם אתה קורא את זה - דע לך שלו יכולתי, הייתי עושה לייק. אני חושבת שאם היו פה תסריטאים מקצועיים שמייצגים אותך, הם לא היו משנים אף פסיק. אני לא אוהבת שמקללים אותי, אבל עוד יותר אני אוהבת שירה, כי אני אוהבת את איך שמשוררים מצליחים במעט מאד מילים לומר הרבה מאד. איך שלכל מילה יש מטען סמנטי עצום, איך שממשפט אחד אפשר להבין עולם ומלואו. ועוד יותר אני אוהבת פרוזה שמתנהגת כמו שירה. כמו הבלוג של פרלין למשל, מכירים? 

(חח, מעניין אם באמת יש פה מישהו שלא מכיר). 

אחד הדברים שאני אוהבת בבלוג שלה הוא שיש לה דרך לפעמים לספר סיפור מאד גדול ומורכב על ידי מילים בודדות, ואיכשהו לשמור על בהירות. קוראים משפט אחד ומיד מבינים מה הרגש הרלוונטי. כמו שיר. וזה כל כך יפה. היא כותבת כל כך יפה, גם זה כמו שיר. 

רגע, על מה דיברנו? 

אה כן, AMA. זה בגלל שעמוק בלב ה"מטומטמת" הזה כן פגע בי? מה אתם אומרים? בגלל זה אני בדחף ללחוץ על כפתור הצומי האדום גדול? כדי להחזיר לעצמי את התחושה שאוהבים אותי פה?

איזה שטויות זה הכל, יא אללה. במה אני מתעסקת? קצה קצהו של קצהו של קצהו של קצהו של קרחון. 

מה דעתכם על כל העסק הזה של AMA? מגניב? לא מגניב? אגוצנטרי? סתם כיף? מאיים? מעניין? רצוי? לא רצוי? רוצים לעשות כזה גם? היה פה גל של כאלה לפני זמן, בזמנו חשבתי שזה מוזר לעשות AMA באתר שבו אנחנו (רובנו) לא מוכנים לגלות לאנשים את השם האמיתי שלנו. זה עדיין נראה לי מוזר. צריך הצדקה לפוסט כזה, לא? זה פוסט מעניין כשהאדם מעניין. מגלי ארצות, אושיות כלוב, במאים, מהנדסי גרעין, זה חומר לראיון. אצלי זה יהיה כזה "האם נולדת ביולי?"

ואולי לא צריך שום שאלות ושום תשובות. אולי זה בסדר ככה, לחשוב בקול רם, ושפרלין תעשה לי לייק. 

לייק מהסופרת האהובה עלי, מה עוד בן אדם צריך בחיים? 

כאילו מעולם לא הלכתי. זה ממכר, מניחה שלכולם זה כבר ברור. 

פשוט לדבר. 

בלי שיקטעו אותי. בלי שיגידו שאני מדמיינת. הגרסה שלי היא הגרסה היחידה. הדיוק ההיסטורי לא חשוב - חשוב איך הרגשתי. 

כולם פה בשביל לשמוע אותי. אף אחד לא יתלונן שאני מדברת יותר מידי. או שיתלונן, זה בסדר, כי זה לא מפריע. זה אפילו מצויין, לקבל ביקורת. לא כמו בויכוח, שהביקורת מוטחת לך בפנים בקול רם ובאמצע המשפט. לא, פה יש סדר, קודם אני מסיימת את מה שהיה לי לומר, אחרי זה אנשים מנסחים תגובות, אחרי זה אני קוראת אותן בזמן שנוח לי ועונה בקור רוח. אידיליה. 

אני יכולה למחוק תגובות שלא מוצאות חן בעיני (עד כה לא מחקתי ולו תגובה אחת. אבל נחמד לדעת שזאת אופציה). אף אחד לא יכול לטעון "לא אמרתי את זה". 

וכולם יתנו עצה או מילה טובה או ביקורת, אפילו עלבון, אבל הם כולם יחשבו עלי, עלי, עלי. 

הרואין. 

* * * 

היה היה אדם שחלם חלום. ובחלומו, הייתה לו אשה. היא אהבה אותו ואהבה לעשות איתו אהבה. היא העריכה אותו וכיבדה אותו. היא עשתה כל מה שביקש ממנה והוא עשה לה כל מה שרצה. היא מעולם לא התלוננה. היא תמיד הודתה לו על כל מה שעשה לה, אם חיבוק ואם מכה. הוא תמיד קבע הכל והיא יכלה רק לבקש, וגם זה בעדינות. והיא אהבה את זה ככה, היא רצתה שהוא יהיה הכל והיא תהיה כלום, היא רצתה להיות הרכוש שלו והאסקופה הנדרסת שלו ומידי יום הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ושהיא נהדרת, ושהיא הכי, הכי, הכי טובה בעולם. 

ויום אחד בא מישהו ואמר לו - תדע לך, שיש מקום בעולם שבו המשאלה שלך תתגשם. יש אי, אי שם בלב האוקיינוס, ובו - מותר לרצות את זה. מותר הכל. לכולם מותר לרצות הכל ולכל סיר יש מכסה ויש נשים, נשים אמיתיות, בשר ודם, שרוצות להיות גלתיאה. בו, תהיה חלק מהחלום. בוא תחלום את עצמך שם. 

והאיש בא וחיפש וחיפש וחיפש והיה קשה כי היו הרבה נשים שרצו דברים אחרים לגמרי. אבל בסוף הוא מצא. 

והוא אהב אותה ואף פעם לא שאל מה דעתה ואף פעם לא ביקש רשות לגעת בה ואף פעם לא הפסיק כשהיא בכתה. 

והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, וזה היה בסדר, זה היה באמת באמת בסדר, כי הוא פגש אותה על האי ובמיוחד כי היא הסכימה. 

* * *

כשהבלוג שלי היה קטן הוא רצה להיות שאלה בפסיכומטרי. 

בסדר, כשאני הייתי קטנה רציתי להיות שחקנית תיאטרון. 

כי מעולם לא חיפשתי אותה. אני בסדר עם זה. 

בדס"מ תמיד היה בשבילי הדרך שבה אני עושה אהבה. לא דבר שאני מחפשת, בפני עצמו. זה חלק ממני, זה האופן שבו אני מנשקת, זה הדברים שמדליקים אותי, זה הדברים שמנחמים אותי או גורמים לי התרוממות רוח. אבל השאלה היא תמיד איך, לא מה. 

כששואלים אותי מה - אני עונה - מהדורת כיס של "רחוב העצב החד סטרי". אני כבר לא מחפשת את זה, למרות שלא מצאתי, כי היום אני מעדיפה את שימבורסקה, אבל אני מודה שמלכתחילה בחרתי דווקא בספר הזה פשוט כי הכותרת מוצאת חן בעיני. הצליל שלה. 

מה שבאמת היה עוזר לי בחיים הוא מהדורה מוקטנת של "הנביא" של ג'ובראן, כי הספר היפה והמאוייר והגדול שיש לי בבית לא נכנס למדף ספרים סטנדרטי, או גרסת קינדל של המדריך לטרמפיסט לגלקסיה, כי עשיתי את הטעות של לקנות את כל הסדרה בכרך ענק וחגיגי אחד ולכן עד עצם היום הזה לא קראתי אותה. זה מאד יפה על המדף אבל מאד לא נוח לקרוא ככה. המהדורות החגיגיות האלה מתאימות יותר לספרי שירה, או אנתולוגיות, לא לרומנים בודדים שאני מתכוונת לקרוא בשלמותם. טוב, זה לא חשוב כרגע. 

חיפשתי גבר טוב שיתאים לי. רציתי בדס"מ באהבה שלנו, רציתי שזה יהיה האופן שבו נעשה אהבה. והאמנתי שאני יכולה להראות לו. זה הרי כה נפלא, ואני כל כך שמחתי כשהראו לי, וכל מי שהראיתי לו שמח גם כן. אבל זו דרך. לא מטרה. המטרה היא אושר. המטרה היא עונג. המטרה היא הדדיות. זו רק דרך אחת להגיע לשם. זו הדרך שלי, זה מה שעובד בשבילי. אני אפילו ממליצה עליה. 

אבל לא מטרה. דרך. אפשר ללכת בה יחד. 

למה זה היה משני, למרות המשקל שיש לסקס בחיים שלי? פשוט מאד. זו דרך שאפשר ללכת בה יחד ולגלות ביחד. 

אבל מוסר, טוב לב, אכפתיות, אלה לא דברים שאני יכולה ללמד. בעצם, אולי אני יכולה - אבל לא את בן הזוג שלי. אלה דברים שצריכים להיות בו מראש. הוא צריך להגיע פיקס, מושלם ישר מהמדף, בלי שום טרחה מצידי. אני לא רוצהלעולם  להיות במצב שבו אני צריכה להסביר לבן הזוג שלי *למה* אני חייבת לוותר על פגישה עם חברים כדי לבקר את אמא. 

לא ידעתי שיש גברים בעולם שקשה להשפיע עליהם או שאין להם מליון קינקים נסתרים. טפשי, אבל באמת לא ידעתי. גיליתי אחרי שכבר בחרתי בו. 

אין לי אפילו שמץ קטן של חרטה. רק לפעמים אני חושבת - חבל שאתה לא מרגיש כלפי זה כמו שאני מרגישה כלפי זה. כמו עם ג'ניס ג'ופלין. וזה חסר לי, למרות שלאחרונה הרבה פחות, מאז שיש סגר ואין מה לעשות חוץ מלהזדיין והסקס נהיה כל כך טוב שהרגעים האלה של חוסר סיפוק שפתאום יוצא ממתחת לעור כמו חצ'קון, הולכים ומתמעטים. אולי הם יחזרו, אם אתרגל לסגר. כמו שג'ניס לא נורא חסרה לי אם אני שומעת הרבה דיפ פרפל אבל עדיין אתגעגע אליה אם יפרידו בינינו ותמיד יגיע איזה רגע ששום תחליף לא ירגש כמוה. רק שפה זה לא זמרת אלא הגוף שלי, התודעה שלי, האנדורפינים שלי. 

החיים מורכבים ולא אידאליים וכל נסיון להתעלם מהעובדה הזאת תמיד ייגמר בשברון לב. אך מה שיפה בחיים הפגומים והמסובכים האלה, הוא שאם כן מכירים במורכבות, וכן שמים לב לניואנסים, וכן זורמים עם שינויים, וכן צועקים ג'רונימו וקופצים אל רשת בטחון שקיימת רק בדמיון שלנו - לפעמים אפשר למצוא אושר. 

כמו בדיחה לא מוצלחת, שוט זנבות קטן תלוי על ידית הארון בחדר השינה שלנו, מזכרת מיולי אחרת. לפעמים אני מרגישה תסכול גדול, אבל איכשהו אף פעם לא חרטה.

אז את נכנסת לצ'ט, ומחכה. לא עושה כלום, רק מחכה. לא אומרת שלום, לא פונה לאף אחד. 

חמש דקות, עשר דקות. שתים עשרה. אף פעם לא יותר משתים עשרה. 

את רק צריכה לשבת ולחכות והוא יבוא. כל פעם מישהו אחר. את בטוחה שזה כל פעם מישהו אחר. הניק שונה וסגנון ההתנסחות קצת שונה. לא הרבה אבל בכל זאת. לכל אחד שגיאות תחביר יחודיות משלו. 

זה כמעט תמיד מתחיל בנימוס.

תמיד יש את אלה שישר מתחילים עם הדיקפיק הוורבאלי אבל הם די נדירים. זה מתחיל בשלום, מה שלומך, קצת רקע, מבררים אם אני פה לזיונים או דיבורים, מדברים קצת על החיים. הם זורקים רמז עדין, מנומס. "מעניין אותך לשמוע על זה"? אני אומרת שלא. מבהירה שאני לא מחפשת פה כלום, מונוגמית בלטה, אני תמיד אומרת גם "בלטה", כהרגלי חוששת לא להיות מובנת. כן, בעלי יודע. לא, אני לא מחפשת פה חוויות. סתם שמה צ'ט ברקע כשאני עובדת, זה עוזר לי להתרכז. לא, גם לא חוויות וירטואליות. לא, גם לא לשלוח תמונות. לא, אין לי טלגרם. לא, אני לא עושה ביד עכשיו. זה לא נעים לי כל השאלות האלה. 

בסדר, בסדר, רק שאלתי. הכל בסדר. הכל טוב, הכל בנימה ידידותית. 

אני אוהבת לדבר עם זרים על סקס בנימה ידידותית. הלוואי וככה היה העולם. הלוואי והיינו יכולים לדבר על סקס באותה נינוחות ואגביות שבה אנחנו מסוגלים לנהל שיחה על קקי של תינוקות בחדר האוכל של החברה. בכוונה זו הדוגמה שלי. כי אפשר לענות לי שזה לא עניין של פוריטניות אלא של פרטיות, שזה נושא אינטימי, שלא ראוי לדבר עליו עם כל אחד. אבל אנשים כל הזמן מדברים על נושאים אינטימיים. אנשים מדברים על הפרשות גוף ועל חינוך ילדים ועל בעיות בזוגיות ועל כמה שהם שונאים את חמותם, שזה בעיני פאר אקסלנס נושא שלא ראוי לדבר עליו בפרהסיה. רק על סקס לא. כמו כן, אנשים צפו בסדרה "משחקי הכס" להנאתם ובבחירה חופשית. אז בואו, אל תספרו לי אל אינטימיות, בסדר? זו שמרנות פוריטנית ישנה ומוכרת וחסרת מעוף. 

אז אני מנהלת את שיחת החולין הזאת והכל סבבה ופתאום שוב, בואי נעשה ביד, בואי תתארי לי את צורת הציצים שלך, בואי תספרי לי מה את אוהבת לעשות לעבדים מושפלים. אין לי עבדים מושפלים אחי ודי עם זה כבר. בסדר, בסדר, רק שאלתי. לא נדבר על זה יותר. היית רוצה לראות שני גברים ביחד במצלמה? אני מאונן עכשיו על השיחה הזאת, רוצה לראות? 

טעיתי לגבי 12 דקות. אני מחוברת כבר חצי שעה ובינתיים שקט. סתם העללתי. הנה, כבר חצי שעה, זה כבר כפול מההערכה הראשונית שלי. לא פחות מכפול. אפשר היה לנחש מראש שאני מגזימה וזה לא באמת קורה כל-כל-כל פעם. הנה, אתמול למשל הייתה לי שיחה נורא נחמדה עם מישהו. גם היא נגמרה בזה שהוא רוצה לאונן אבל עד אז באמת היה נחמד. דיברנו הרבה, השיחה זרמה, באמת שהיה מאד נחמד. התחלתי להרגיש שאנחנו מיודדים. אז ביקשתי יפה שלא יספר לי יותר על האוננות שלו. הוא רצה לספר בכל זאת. התאכזבתי, חשבתי שכבר נבנה בינינו אמון מסויים. אבל בסדר, אנחנו מכירים פחות משעה, צריך להנמיך ציפיות. אני לא יכולה לצפות להתחשבות רק כי דיברנו קצת. 

שעה שלמה. עכשיו כבר ברור שהמצאתי הכל. לא באמת יש קטע כזה שאפשר להיכנס לצ'ט בכל שעה ולא להגיד אף מילה ותוך רבע שעה גג יבוא מישהו ויציע סייבר סקס, ואז כשאגיד שאני לא רוצה יציע שוב וכשאגיד שאני באמת לא רוצה אז ינסה לגרום לזה לקרות בלי להגיד. זה לא דבר שקורה. אני לא מכירה אף אחת שזה קרה לה. 

אז למה רק שאלתי מה שלומך ואת כבר מרגישה צורך להבהיר שאת נשואה ומונוגמית ובאמת שלא מחפשת? מי בכלל הציע משהו? די כבר לחשוד בכל אדם תמים בלי שום סיבה. רק רוצים לדבר איתך. ד"א איך את נראית? רק שתהיה לי תמונה מנטלית עם מי אני מדבר. סבבה. אז מה גודל החזה?

קיצר אז ככה זה ללכת ברחוב. 

בדרך כלל אני עפה על ee-cards אבל ראיתי עכשיו משהו שעצבן אותי וחשוב לי להתלונן לכם: 

https://www.someecards.com/usercards/viewcard/-unless-im-sitting-on-your-face-my-weight-does-not-matter--0a475/?tagSlug=reminders

אז ככה. הסנטימנט אחלה ואני מזדהה עם הגישה הכללית שעומדת מאחורי הרעיון, אבל חשוב לי לציין שאני שמנה, לא עגלגלה, לא שמנמנה, שמנה. 

ועד עכשיו אף אחד לא התלונן. 

וחשוב לי, ממניעים פוליטיים, שאנשים ידעו את זה.