אני שואלת את עצמי.
ואני שותקת, משפילה מבט, מנסה להעביר נושא.
תסתכלי לי בעיניים, אני מתעקשת. מה זה עושה לך? דברי אלי. קדימה, את יודעת איך. הנה, אעזור לך. הנה דף לבן. הנה מקלדת. קחי את זה מכאן כמו שאת יודעת לעשות, כמו שעשית כבר מאות ואלפי פעמים. תחשבי על השאלה שלי, ותכתבי. קדימה.
שקט.
על הכל כבר כתבתי פה. על זיונים, על איברים, על פוליטיקה, על הזוגיות שלי, המשפחה, על אנשים אחרים, על הכלוב וכל התופעות שלו, על לאונרד כהן ואין יור מומנט, על אוניברסיטה ועל עבודה, אפילו היה פוסט על תחפושת שכולה מויניל שמשלבת בין משרתת צרפתיה לחזרזיר.
אבל עכשיו, כשקרה משהו ש... הו, אני אפילו לא יודעת עם איזו מילה לסיים את המשפט. מה זה עושה לי?
קרה משהו קטן שגרם לי להרגיש בחיים. ואני רוצה לחפור בזה ולדבר על כל תת-תחושה שזה עורר ועל כל הרגשות הסותרים ועל מה שאני יכולה לקחת מזה ועל איך שהנפש שלי קצת שינתה צורה, כמו שהיא תמיד עושה כשקורה לה משהו, זה נדיר שקורה לה משהו, אני לא אחת שמאבדת את שלוות הנפש שלה מכל כאב קטן, למרות היותי רגשנית ורגישה ואחת שיש לה דיעה על כל פאקינג דבר. דווקא כאב לא מערער אותי. זה רק כאב, אתם מבינים?
אולי בגלל זה אני פה בכלל. יש לי סף כאב גבוה, תמיד היה לי, אפילו בתור ילדה. לפעמים אני מרגישה צורך לקחת רגעים מהחיים ולהגביר אותם, רק כדי שאצליח להרגיש אותם. לפעמים אני רוצה שמשהו יכאב רק כדי לוודא שהוא אמיתי.
לפעמים אני רוצה שלטדי יכאב, רק כדי שיהיה רגש כלשהו שצף אל פני העור ונראה בבירור וללא חומות כלל. גם אצלו זה נדיר, בונקר אהוב שלי, גיבור שלי, שנשאר סלע איתן לא משנה מה. הוא העוגן שלי, הצוק שלי, הקרקע היציבה שלי. לפעמים אני רוצה לקרוע ממנו את העור רק כדי לראות משהו חשוף. אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא כזה סגור או בגלל שאני כזאת זאבה רעבה. אני רק מרגישה את הכמיהה הזאת, לראות את העיניים שלו מתרחבות, את האצבעות מתקפלות, את השאגה נפלטת. וגם את הצמרמורת אני מרגישה וגם את הדמעות נקוות בעיני.
אני יולי, אני בת 35, ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי רגש שלא ידעתי להסביר במילים.
