כשמקשיבים להתחלה זה נשמע כמו רווקות. אבל כשמקשיבים לכל השיר מבינים שזו לא בדידות של רווקה, זו בדידות של להיות ביחד ולהרגיש לבד.
האשה העזובה, הנטושה, הנואשת שבשיר הזה - היא אשה בזוגיות.
ובשיר אחר היא שרה - איכשהו, בסוף הגבר תמיד למעלה.
ומוסיפה - הם לובשים שריון ומנופפים בחרב - עד שאשכרה יש דרקון.
ומה שאני הכי אוהבת בבלוז הוא שתמיד מגיע רגע שבו זונחים את התיאוריות והמילים המתוחכמות והשנינות ופשוט קורעים את הגרון וצועקים - כואב לי! כואב לי, ועצוב לי, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לצרוח. ולהתנחם רק בכמה שהמוסיקה יפה והקול רועם. אני שומעת מאזי סטאר וקייטי מלואה ומתמוגגת מהעדינות וזה נורא יפה אבל יש יופי בכאב טהור ולא מעודן וזה הולך כל כך טוב עם הקול של ג'ניס, שלפעמים נשמע כמו מסור חלוד (אבל לא חלוד כמו בסי סמית', מיינד יו) ותמיד נשמע אמיתי, והיא קורעת לי את הלב כשהיא שרה -
וזמן קצר אחרי שגיליתי את ג'ניס, גיליתי גם שממש כמו הקינקס לרוקנרול ופאנק, כך בכל פעם ששומעים שיר בלוז כובש במיוחד, יש סיכוי של 50% שזה בעצם קאבר לשיר של ביג מאמא תורנטון. ג'ניס עושה הרבה קאברים, כמו כל זמרת בלוז שמכבדת את עצמה, וזה לטעמי הטוב מכולם, וזו הגרסה האהובה עלי, יותר מהמקור ויותר מגרסת האלבום, כי ג'ניס בהופעה זה משהו שקשה לתאר. יש בזה משהו שמאני. בכל ההופעות יש אלמנט כזה, אבל ג'ניס...
ג'ניס פעם אמרה שהקהל רוצה לראות את זמרי הבלוז שלו אומללים.
זה דבר נורא עצוב להגיד, אבל אולי באמת קשה לעכל זמר שמח ששר על תוגה עצומה ומכלה. ג'ניס לא ידעה להיות באמצע. היא ידעה לשמוח והיא ידעה לכאוב, והיא ידעה לעשות אותם רק בקצוות, רק עד הסוף. כמו חבריה למועדון, היא בערה חזק ומרהיב וכבתה מהר.
ואיפה האשה המופלאה ומלאת הסבל הזאת הייתה בלי ווילי מיי, ובסי סמית', ורוזטה ת'ארפ, ולוסיל בוגן, ובילי הולידיי, שבעולם מאד לא מושלם, הניחו כל אחת אבן אחת, ויחד סללו לג'ניס את הדרך לבמת וודסטוק, וקרצו לה בהבנה כשהיא החלה לקחת את בקבוק הסאות'רן איתה לבמה. ואיפה אנחנו היינו בלעדיה.
אני גדלתי עם הערצה עצומה ללד זפלין, שככל שידוע לי היו להקה יוצרת, אתם יודעים, מאלה שכותבים לעצמם את השירים.
ועד היום, שנת 2020, בחתונות בישראל מנגנים להיט של ג'רי לי לואיס,
ומוסיפים גם, כמובן, כמיטב המסורת - קאבר לשיר של ביג מאמא תורנטון.
