כאילו מעולם לא הלכתי. זה ממכר, מניחה שלכולם זה כבר ברור.
פשוט לדבר.
בלי שיקטעו אותי. בלי שיגידו שאני מדמיינת. הגרסה שלי היא הגרסה היחידה. הדיוק ההיסטורי לא חשוב - חשוב איך הרגשתי.
כולם פה בשביל לשמוע אותי. אף אחד לא יתלונן שאני מדברת יותר מידי. או שיתלונן, זה בסדר, כי זה לא מפריע. זה אפילו מצויין, לקבל ביקורת. לא כמו בויכוח, שהביקורת מוטחת לך בפנים בקול רם ובאמצע המשפט. לא, פה יש סדר, קודם אני מסיימת את מה שהיה לי לומר, אחרי זה אנשים מנסחים תגובות, אחרי זה אני קוראת אותן בזמן שנוח לי ועונה בקור רוח. אידיליה.
אני יכולה למחוק תגובות שלא מוצאות חן בעיני (עד כה לא מחקתי ולו תגובה אחת. אבל נחמד לדעת שזאת אופציה). אף אחד לא יכול לטעון "לא אמרתי את זה".
וכולם יתנו עצה או מילה טובה או ביקורת, אפילו עלבון, אבל הם כולם יחשבו עלי, עלי, עלי.
הרואין.
* * *
היה היה אדם שחלם חלום. ובחלומו, הייתה לו אשה. היא אהבה אותו ואהבה לעשות איתו אהבה. היא העריכה אותו וכיבדה אותו. היא עשתה כל מה שביקש ממנה והוא עשה לה כל מה שרצה. היא מעולם לא התלוננה. היא תמיד הודתה לו על כל מה שעשה לה, אם חיבוק ואם מכה. הוא תמיד קבע הכל והיא יכלה רק לבקש, וגם זה בעדינות. והיא אהבה את זה ככה, היא רצתה שהוא יהיה הכל והיא תהיה כלום, היא רצתה להיות הרכוש שלו והאסקופה הנדרסת שלו ומידי יום הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ושהיא נהדרת, ושהיא הכי, הכי, הכי טובה בעולם.
ויום אחד בא מישהו ואמר לו - תדע לך, שיש מקום בעולם שבו המשאלה שלך תתגשם. יש אי, אי שם בלב האוקיינוס, ובו - מותר לרצות את זה. מותר הכל. לכולם מותר לרצות הכל ולכל סיר יש מכסה ויש נשים, נשים אמיתיות, בשר ודם, שרוצות להיות גלתיאה. בו, תהיה חלק מהחלום. בוא תחלום את עצמך שם.
והאיש בא וחיפש וחיפש וחיפש והיה קשה כי היו הרבה נשים שרצו דברים אחרים לגמרי. אבל בסוף הוא מצא.
והוא אהב אותה ואף פעם לא שאל מה דעתה ואף פעם לא ביקש רשות לגעת בה ואף פעם לא הפסיק כשהיא בכתה.
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, וזה היה בסדר, זה היה באמת באמת בסדר, כי הוא פגש אותה על האי ובמיוחד כי היא הסכימה.
* * *
כשהבלוג שלי היה קטן הוא רצה להיות שאלה בפסיכומטרי.
בסדר, כשאני הייתי קטנה רציתי להיות שחקנית תיאטרון.