כי מעולם לא חיפשתי אותה. אני בסדר עם זה.
בדס"מ תמיד היה בשבילי הדרך שבה אני עושה אהבה. לא דבר שאני מחפשת, בפני עצמו. זה חלק ממני, זה האופן שבו אני מנשקת, זה הדברים שמדליקים אותי, זה הדברים שמנחמים אותי או גורמים לי התרוממות רוח. אבל השאלה היא תמיד איך, לא מה.
כששואלים אותי מה - אני עונה - מהדורת כיס של "רחוב העצב החד סטרי". אני כבר לא מחפשת את זה, למרות שלא מצאתי, כי היום אני מעדיפה את שימבורסקה, אבל אני מודה שמלכתחילה בחרתי דווקא בספר הזה פשוט כי הכותרת מוצאת חן בעיני. הצליל שלה.
מה שבאמת היה עוזר לי בחיים הוא מהדורה מוקטנת של "הנביא" של ג'ובראן, כי הספר היפה והמאוייר והגדול שיש לי בבית לא נכנס למדף ספרים סטנדרטי, או גרסת קינדל של המדריך לטרמפיסט לגלקסיה, כי עשיתי את הטעות של לקנות את כל הסדרה בכרך ענק וחגיגי אחד ולכן עד עצם היום הזה לא קראתי אותה. זה מאד יפה על המדף אבל מאד לא נוח לקרוא ככה. המהדורות החגיגיות האלה מתאימות יותר לספרי שירה, או אנתולוגיות, לא לרומנים בודדים שאני מתכוונת לקרוא בשלמותם. טוב, זה לא חשוב כרגע.
חיפשתי גבר טוב שיתאים לי. רציתי בדס"מ באהבה שלנו, רציתי שזה יהיה האופן שבו נעשה אהבה. והאמנתי שאני יכולה להראות לו. זה הרי כה נפלא, ואני כל כך שמחתי כשהראו לי, וכל מי שהראיתי לו שמח גם כן. אבל זו דרך. לא מטרה. המטרה היא אושר. המטרה היא עונג. המטרה היא הדדיות. זו רק דרך אחת להגיע לשם. זו הדרך שלי, זה מה שעובד בשבילי. אני אפילו ממליצה עליה.
אבל לא מטרה. דרך. אפשר ללכת בה יחד.
למה זה היה משני, למרות המשקל שיש לסקס בחיים שלי? פשוט מאד. זו דרך שאפשר ללכת בה יחד ולגלות ביחד.
אבל מוסר, טוב לב, אכפתיות, אלה לא דברים שאני יכולה ללמד. בעצם, אולי אני יכולה - אבל לא את בן הזוג שלי. אלה דברים שצריכים להיות בו מראש. הוא צריך להגיע פיקס, מושלם ישר מהמדף, בלי שום טרחה מצידי. אני לא רוצהלעולם להיות במצב שבו אני צריכה להסביר לבן הזוג שלי *למה* אני חייבת לוותר על פגישה עם חברים כדי לבקר את אמא.
לא ידעתי שיש גברים בעולם שקשה להשפיע עליהם או שאין להם מליון קינקים נסתרים. טפשי, אבל באמת לא ידעתי. גיליתי אחרי שכבר בחרתי בו.
אין לי אפילו שמץ קטן של חרטה. רק לפעמים אני חושבת - חבל שאתה לא מרגיש כלפי זה כמו שאני מרגישה כלפי זה. כמו עם ג'ניס ג'ופלין. וזה חסר לי, למרות שלאחרונה הרבה פחות, מאז שיש סגר ואין מה לעשות חוץ מלהזדיין והסקס נהיה כל כך טוב שהרגעים האלה של חוסר סיפוק שפתאום יוצא ממתחת לעור כמו חצ'קון, הולכים ומתמעטים. אולי הם יחזרו, אם אתרגל לסגר. כמו שג'ניס לא נורא חסרה לי אם אני שומעת הרבה דיפ פרפל אבל עדיין אתגעגע אליה אם יפרידו בינינו ותמיד יגיע איזה רגע ששום תחליף לא ירגש כמוה. רק שפה זה לא זמרת אלא הגוף שלי, התודעה שלי, האנדורפינים שלי.
החיים מורכבים ולא אידאליים וכל נסיון להתעלם מהעובדה הזאת תמיד ייגמר בשברון לב. אך מה שיפה בחיים הפגומים והמסובכים האלה, הוא שאם כן מכירים במורכבות, וכן שמים לב לניואנסים, וכן זורמים עם שינויים, וכן צועקים ג'רונימו וקופצים אל רשת בטחון שקיימת רק בדמיון שלנו - לפעמים אפשר למצוא אושר.
כמו בדיחה לא מוצלחת, שוט זנבות קטן תלוי על ידית הארון בחדר השינה שלנו, מזכרת מיולי אחרת. לפעמים אני מרגישה תסכול גדול, אבל איכשהו אף פעם לא חרטה.
