יש לי דחף לעשות AMA. זה דבילי, אני לא באמת רוצה.
אני לא רוצה שכולם ישאלו אותי הכל. אני אוהבת את הפרטיות שלי ואוהבת את השליטה שלי בכל מילה שנכתבת פה. אין לי שום רצון לספר לאנשים פה שום דבר מעבר למה שכבר סיפרתי.
אבל דחף.
זה לא דחף אקסהביציוניסטי. זה דחף חטטני. אני רוצה לדעת מה אתם רוצים לדעת. באמת, מתה לדעת. ובשביל זה אני מוכנה להקריב קצת מהנוחות שלי. אני מבינה שזה לא פייר רק לשאול, ברור שבתמורה אני צריכה לתת תשובות. זה בסדר, זה הסכם הוגן ואני מוכנה לכבד אותו. אין ממה לפחד, אני אומרת לעצמי, הרי עדיין אני שולטת בתוכן התשובות. אבל בבטן יש לי תחושה כזאת, שזה לא רעיון טוב. שאני עשויה להתחרט על זה. אבל אני לא יודעת למה, אז כנראה שאצטרך להיכנע לסקרנות ולגלות.
זה גם לא ממחשבה שאני מאד מעניינת. אני לא. מישהו ביקש ממני היום בצ'ט "ספרי לי סוד" ואשכרה לא הצלחתי לחשוב על משהו. כלומר, נניח בצד את הגיחוך שבסיטואציה, שאלתי את עצמי מה הייתי אומרת אם הייתי רוצה לענות על זה בכנות, ולא הצלחתי. אני בן אדם משעמם, בחיי. אין לי שלדים בארון ואין לי הרפתקאות ביומן. אני עובדת כשכירה בעבודה בנאלית, אני גרה בדירה שכורה בעיר בנאלית, אני בזוגיות מונוגמית כבר מעל עשור, אני הטרוסקסואלית וסיסג'נדרית, אף פעם לא הייתי בדאנג'ן ויש לי שיער חום ועיניים חומות.
אבל אני גם ניק. קצה של קרחון, כמו כולנו. זה לא שאני סקרנית מה אתם רוצים לדעת *עלי*, כי אני בטוחה שהתשובה היא כלום. רוב קוראי שורות אלו כבר מכירים אותי מזמן ויודעים עלי את כל המעט שיש לדעת.
נראה לי שאני פשוט רוצה, כמו כל אחת, או אולי כמו כל פקאצה אגוצנטרית, לדעת מה חושבים עלי. אם אשאל "מה אתם חושבים עלי" זה לא יעבוד, זה כמעט בלתי אפשרי לענות בכנות לשאלה כזאת. אבל שאלות זה אמיתי. שאלה היא מחשבה אמיתית. כנה. נראה לי.
אני גם אוהבת את איך שהכותרת הופכת בראש שלי ל"להיות אעמה או לא להיות אעמה, זאת השאלה".
כמו שאולי הבנתם מישהו נדלק עלי בפורום וזה גורם לי להרגיש סלב. זה אף פעם לא קרה לי, אני דיבייטרית-מקלדת כבר הרבה שנים ורוב הזמן אני מצליחה לא לעצבן אנשים, בטח שלא עד כדי איבוד עשתונות שכזה. שתבינו, זה לא רק שהוא כתב "את מטומטמת" אלא שהוא חזר על זה שוב ואז לקח את התגובה הזאת לסיבוב הופעות וכתב אותה גם בשרשור אחר, פעמיים. הפעם הראשונה הצחיקה אותי אבל אם זה הופך לכמה פעמים זה כבר מרגיש קצת סטוקרי.
גם את זה מצחיק להגיד, כי מסטוקר בדרך כלל מצופה לחתור למגע, ואילו האדון הנ"ל חסם אותי אז ברור שאין לו שום כוונות לגבי. ככל שידוע לי זו החסימה הראשונה שלי אבר. אי אפשר לדעת כמובן אבל זו בהחלט החסימה הראשונה שאני יודעת עליה, אחרי 14 (!) שנים בכלוב. סיבה למסיבה?
בכל זאת, לא נעים. הייתי רוצה לעשות לייק לתגובה שלו, ככה כדי להשלים את המעגל. אבל אי אפשר. עכשיו אני מבינה איך כולם יודעים ברגע שמישהו חוסם אותם - רואים שנעלם כפתור הלייק.
טוב, לא נורא. ידידי המתלהם, אם אתה קורא את זה - דע לך שלו יכולתי, הייתי עושה לייק. אני חושבת שאם היו פה תסריטאים מקצועיים שמייצגים אותך, הם לא היו משנים אף פסיק. אני לא אוהבת שמקללים אותי, אבל עוד יותר אני אוהבת שירה, כי אני אוהבת את איך שמשוררים מצליחים במעט מאד מילים לומר הרבה מאד. איך שלכל מילה יש מטען סמנטי עצום, איך שממשפט אחד אפשר להבין עולם ומלואו. ועוד יותר אני אוהבת פרוזה שמתנהגת כמו שירה. כמו הבלוג של פרלין למשל, מכירים?
(חח, מעניין אם באמת יש פה מישהו שלא מכיר).
אחד הדברים שאני אוהבת בבלוג שלה הוא שיש לה דרך לפעמים לספר סיפור מאד גדול ומורכב על ידי מילים בודדות, ואיכשהו לשמור על בהירות. קוראים משפט אחד ומיד מבינים מה הרגש הרלוונטי. כמו שיר. וזה כל כך יפה. היא כותבת כל כך יפה, גם זה כמו שיר.
רגע, על מה דיברנו?
אה כן, AMA. זה בגלל שעמוק בלב ה"מטומטמת" הזה כן פגע בי? מה אתם אומרים? בגלל זה אני בדחף ללחוץ על כפתור הצומי האדום גדול? כדי להחזיר לעצמי את התחושה שאוהבים אותי פה?
איזה שטויות זה הכל, יא אללה. במה אני מתעסקת? קצה קצהו של קצהו של קצהו של קצהו של קרחון.
מה דעתכם על כל העסק הזה של AMA? מגניב? לא מגניב? אגוצנטרי? סתם כיף? מאיים? מעניין? רצוי? לא רצוי? רוצים לעשות כזה גם? היה פה גל של כאלה לפני זמן, בזמנו חשבתי שזה מוזר לעשות AMA באתר שבו אנחנו (רובנו) לא מוכנים לגלות לאנשים את השם האמיתי שלנו. זה עדיין נראה לי מוזר. צריך הצדקה לפוסט כזה, לא? זה פוסט מעניין כשהאדם מעניין. מגלי ארצות, אושיות כלוב, במאים, מהנדסי גרעין, זה חומר לראיון. אצלי זה יהיה כזה "האם נולדת ביולי?"
ואולי לא צריך שום שאלות ושום תשובות. אולי זה בסדר ככה, לחשוב בקול רם, ושפרלין תעשה לי לייק.
לייק מהסופרת האהובה עלי, מה עוד בן אדם צריך בחיים?
