אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Anything Goes

In olden days a glimpse of stocking
Was looked on as something shocking,
But now, heaven knows,
Anything Goes

- Cole Porter

תנו לי צומי, בבקשה.
לפני 4 שנים. 5 באוקטובר 2020 בשעה 11:59

דברים אמיתיים שאמא שלי אמרה לי במציאות:

 

* אף אחד לא יתחתן איתך אם לא תשתני.

* למה לא מאה?

* את שמנה מכדי לרקוד על במה.

* את שמנה מכדי ללבוש בגדים צמודים.

* זה מה שאת לובשת?! איום ונורא. מהר להחליף. 

* את לא יכולה לצאת ככה מהבית!

* שימי אודם. שימי מייקאפ. שימי סומק. שימי עגילים. שימי שרשרת. שימי טבעת. שימי נעלי עקב. שימי מחטב. 

* את לא יכולה לדבר ככה לבעלך.

* אם לא תסירי שיער את צריכה ללבוש משהו ארוך אחרת אנשים יתעלפו מזעזוע כשיראו אותך. 

* זאת לא אני שמעליבה אלא את שבוחרת להיעלב. 

 

עכשיו, בואו נדבר על דימוי גוף ועל תרבות הצריכה. 

בעצם, למה לדבר? "מיתוס היופי" של נעמי וולף מסביר הכל. 

 

דברים אמיתיים שאמא שלי לימדה אותי לעשות:

 

* לגרום לאנשי שירות לתת לי שירות מדהים ולצאת מגדרם בשבילי. 

* לא לאבד קור רוח כשאנשים הזויים צועקים עלי.

* לגרום לרוב האנשים לחבב אותי ולחשוב עלי מחשבות טובות. 

* לקבל את כל מה שאני רוצה מבלי להרים את הקול. 

* לשמר את התשוקה בזוגיות גם אחרי עשור של נישואים. 

* לבנות חברות אמת ולייצר מערכות יחסים עמוקות של ערבות הדדית ולזכות בחברים שהופכים להיות משפחה. 

* לאהוב את עצמי כמו שאני ולראות את הקסם והיופי בתכונות שכביכול מקשות עלי. 

* להיות אדם מוסרי ששלם עם הבחירות שלו ויודע לעמוד מאחוריהן. 

* לדעת מתי משקרים לי. 

* ללמד אנשים שפה חדשה.

* להאמין באנשים ולראות את ונוס באבן וגם לחשוף אותה. 

* לקחת את הבעסה בסבבה, לתת לחיובי יותר משקל מאשר לשלילי ולהנות מהחיים. 

* לצחוק על כל מה שרק אפשר ולהעריך הומור חד ושנון ולא פוגעני. 

* לעשות למישהו את היום. 

* להיקרע מצחוק ברמה שגורמת לך ליטרלי להתגלגל על הרצפה. 

* לשמור על אופטימיות גם כשזה קשה. 

* להקריא שירה היטב. 

* להסתדר עם כל אחד, גם עם אנשים קשים. 

* לשמור על ריאליזם חסר פשרות ותמיד להעדיף את האמת על השקר ואת ההתמודדות על ההדחקה. 

* לתעדף את המצפון שלי מעל נוחות ומעל צרכים של אחרים. 

* מה חשוב בחיים ומה לא. 

* לא להיעלב משטויות ולא להיות קטנונית. 

* לא לחוש קנאה כלפי אף אחד אף פעם. 

* לקיים אחאות מושלמת עם אמון אינסופי. 

* רוחב לב. 

* לזהות מהר אנשים רעים ולהתרחק מהם. 

* אלטרואיזם. 

* לקבל אנשים כמו שהם. 

 

דברים אמיתיים שאמא שלי עשתה כשהיא גילתה שאני מעשנת סיגריות:

* בכי היסטרי. 

 

דברים אמיתיים שאמא שלי עושה בסגר:

* בגדים לברביות בעיצובים מורכבים.

* ציור בצבעי מים על ידי ערכות לצביעה לפי מספרים.

* צביעת מנדלות.

* תיקוני תפירה של כל הבגדים שלי.

* להטיף לי על כמה שאני חייבת לרזות.

* שיחות נפש אינסופיות שמנסות להעביר לי את כל חוכמת החיים שלה.

* שיעורים פרטיים (אפקטיביים!) בזום לנכדים שלא לומדים כלום בבית הספר.

* שיפוץ בדירה וסדר במחסן.

* לשתות אופטלגין נוזלי כאילו זה מיץ.

* כרטיסי ברכה בעיצובי תלת מימד יפיהיפיים.

* לשחק שבץ נא עם אבא.

* איתור נזקקים לתרומה אחרי כל סיבוב של סדר בארונות. 

* סריגת צעיפים לכל דורש. 

 

דברים פיקטיביים שאמא שלי תעשה ב-2024:

* לחיות

לפני 4 שנים. 5 באוקטובר 2020 בשעה 7:49

שואלת בשביל חברה. 🙄

בדגש על משככי כאבים שאשכרה עובדים. אפשר ממכרים, אי אפשר משני תודעה. 

 

שאלה חלופית: @#$%^&*)!!!

לפני 4 שנים. 2 באוקטובר 2020 בשעה 10:36

כשביקרתי ביוון, גיליתי שהיוונים מאד דומים לישראלים. הם דומים לנו חיצונית, קודם כל. כשלומדים עליהם מפסלי שיש אפשר לשכוח את זה, אבל כולנו פה במזרח התיכון הרי. אך לא זה העיקר. הם מאד מזכירים אותנו בהתנהגות, בשפת הגוף, טון דיבור, האנרגיות שמשדרים. הרגשתי מאד בבית. 

לא הייתי באתונה אלא באחד האיים הקטנים, זה כנראה קצת אחרת. סביר להניח שתושבי האיים קצת יותר קלילים וקצת יותר רועשים, בתור אנשים שגרים במקום קטן מוקף ים ושמתפרנסים בעיקר מתיירות. פרנסה עונתית, פמיליאריות, שמש קופחת, כמעט מובן לי מאליו שההתנהלות תהיה של רעש וחוצפה. פגשתי הרבה מאד התנהגות וולגרית בימים האלה, כמעט ואמרתי "ברברית", הו האירוניה. הלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי - זה העם? מפה יצאה כל התרבות המערבית כמו שאני מכירה אותה? מפה יצאו האופרה והתיאטרון והדמוקרטיה? פה נהגו הערכים שלפיהם מתנהלות אוניברסיטאות עד עצם היום הזה? אלה האנשים שבזכותם יש לנו ליטיגציה מקצועית וגיאומטריה? על האבנים האלה התקיימו השיחות שיולידו את הדיאלוגים הסוקרטיים? 

את השאלות האלה אני שואלת חצי את עצמי וחצי את בעלי שמטייל איתי כשאני פונה לרחוב "סוקרטס" על רקע צעקות על מבצע חם רק היום הפלגה בחצי מחיר. 

אבל זה לא אותו העם, הוא אומר לי. הרבה מההתפתחות הזאת קרתה בכלל במצרים. את אומרת "יוון" כאילו שהכוונה לשטח הקטן שהיום מתקרא יוון, אבל יוון העתיקה הייתה אימפריה. ברור שכל הדברים הנפלאים יצאו משם - הם הרי השתלטו על כל האזור. הם לוקחים קרדיט על כל המצאה שהייתה במזרח התיכון בעת העתיקה. היוונים שאת לומדת עליהם בשיעורי פילוסופיה הם לא אותם יוונים שמנסים כרגע לשכנע אותך לקנות בנג ענק בתואנה שזה אגרטל. 

ובכל זאת, אני מתעקשת. פה היה הגרעין. מפה הכל התחיל. מכאן יצאו הכיבושים וכאן נכתבו השירים הראשונים. חייב להיות משהו. חייב להיות איזה קשר. חייבת להיות לאנשים האלה איזו מודעות לכך שהם הצאצאים של אלכסנדר הגדול. 

אבל הם לא צאצאים שלו, הוא ממשיך לבטל את דברי כשהוא נובר בקופסת מטבעות ישנים ומחפש משהו באמת ישן. הם סתם אנשים. עברו אלפיים שנה, מה את רוצה מהחיים שלהם? כמה כיבושים הם עברו מאז וכמה תהפוכות. כבר אין שום קשר. זה עם אחר עם הרגלים אחרים. זה לא שכל הדברים האלה קרו באותו מקום אחד אחרי השני. את מדברת על אפלטון ואוקלידס כאילו שהם עשו פה על האש ביחד, אבל הם מעולם לא נפגשו ואף לא היו להם חברים משותפים. תחשבי גם שזה לא מקום שמלכתחילה היה הומוגני במיוחד. זו צומת בין יבשות, תמיד היה פה הכל מהכל. אולי מרוב שחיית בין יהודים כל חייך שכחת שרוב העמים לא עוסקים בשימור אובססיבי של אורח החיים של אבותיהם. לכולם יש מסורת, אבל לא נראה לי שזה ברמה שלנו עם הלכה שמגדירה כל דבר קטן בחיים ושומרת שכולנו נכין כריך בדיוק באופן שבו הכין אותו סבא רב-רב-רב-רב-רבא. 

(על מה אתה מדבר בכלל? סבא רבא שלך הכין כריכים? מוכנה להתערב שרק סבתא ידעה איפה הגבינה בכלל). 

את מנסה להעביר נושא ואלכסנדר הגדול, דרך אגב, ממש לא מפה. הוא נולד משהו כמו אלף קילומטרים מכאן. במונחים של העת העתיקה זה מעבר להרי החושך, הוא מחייך אלי חיוך של מנצחים. 

 

* * *

בזמן שהמוות השחור עשה שמות באירופה של ימי הביניים, נפוצה השמועה שהיהודים הם שהרעילו את הבארות. הסיבה הייתה מאד פשוטה - באופן מסתורי המגיפה פגעה בהרבה פחות יהודים מאשר בשאר האוכלוסיה. גם יהודים מתו, אבל מתישהו מישהו שם לב לכך שהם מתים במספרים יותר קטנים. המסתורין כמובן הוא לא מסתורין אלא רחצה. אני לא יודעת מי המציא טומאה וטהרה והחליט שמוות הוא טומאה ושמה שמרחיק אותה הוא נטילת ידיים וטבילה במקווה מים נקיים. מסופקני אם אבותינו ידעו מה זה חיידקים ונגיפים, ובכל זאת אנחנו היינו העם שידע להתגונן מפניהם לפני שזה היה מגניב. 

וזה לא היה מקרה - זו הייתה מדיניות. היינו הראשונים לזנוח עבודת אלילים, הראשונים להתחסן למחלת השערנת, הראשונים להחתים גברים על הסכמי ממון המגנים על נשותיהם, הראשונים למסד יום מנוחה שבועי, הראשונים ללמד ילדים קרוא וכתוב בסיטונות, ובטח עוד כל מיני דברים שלא עולים בדעתי כרגע. היינו עם מהמם. בנוסף, אנחנו עם ששימר את שפתו הקדומה ברמה כזאת שילד עברי בן ימינו יכול לקרוא את התנ"ך ולהבין את פשר המילים, עם הדרכה מועטה בלבד. זה לא מובן מאליו, לרוב השפות האירופיות יש גרסה קדומה שאינה מובנת לקורא המודרני. ידידתנו הארמית, למשל, נעלמה לגמרי. הגאווה הכי גדולה שלנו היא שמירה על המסורת. בכל פעם שאני מצטרפת לשירת "קול חתן וקול כלה" אני מסתכלת על המוטות והסדין וחושבת וואו, איזה קטע זה, שאני יודעת על אנשים שחיו לפני אלפיים שנה באיזה אופן הם חגגו נישואים, לא מספרי היסטוריה אלא מכך שזה קורה מול העיניים שלי. האנשים האלה כל כך רחוקים ממני, היה להם אורח חיים אחר ואמונות אחרות וכל ראיית העולם הייתה אחרת ובכל זאת אני מחוברת אליהם במעין חבל טבור טרנסצדנטלי ולרגע מרגישה שאני נוגעת בהם, שאני חלק מהם. העם ההיגייני. 

 

בדרך הביתה מהחתונה אנחנו עוצרים בקיוסק והמשפט השלם הראשון שאני אומרת לקופאית הוא "שימי בבקשה מסכה על הפנים". היא שמה, ועונה לי "ביקשת אז אני שמה, אבל את יודעת, זה הרי הכל קשקוש. אין בכלל קשר בין הדבקה למסכות. באף מדינה לא מחייבים לשים מסכה, רק אצלנו, כדי שיהיה על מה לתת קנסות". אני מודה לה ומאחלת לה חג שמח. יצאתי ושכחתי את העודף שלי על הדלפק, והיא יוצאת אחרי, בריצה, להחזיר לי את המטבעות. 

לפני 4 שנים. 1 באוקטובר 2020 בשעה 11:05

בראשית היו חוויות רעות. ואחריהן בא מנגנון הגנה לא מודע (תודה מוח!) שיודע להפוך חוויות רעות לחוויות מהנות כדי לעשות ריקליימינג למציאות שלי ולסמן אותי בתור התסריטאית הראשית של חיי ולאחראית הבלעדית על הנרטיב שיגדיר אותי ואת עתידי ואת כל ההוויה שלי. 

ותנסה האשה את השיטה ותראה כי טוב. 

ותהפוך פחד לחרמנות וכעס להנעה לפעולה והפרעת קשב לסקס מדהים ותראה כי טוב מאד כי וואלה, כשהסקס טוב הכל טוב. 

 

ועכשיו, מה? מסתובבת בעולם ומחפשת מי יתעלל בי כדי שיהיה לי למה לעשות סובלימציה כדי ששוב אוכל להרגיש שאני שולטת לעצמי בנרטיב ומעצבת לעצמי את המציאות ואת התודעה. וכמובן, כדי שאוכל לגמור. 

 

הצעה לכותרת חלופית: על ביצים ותרנגולות. 

לפני 4 שנים. 29 בספטמבר 2020 בשעה 5:54

ככה קוראים לזה? לא בטוחה. לפני מליון שנה נתקלתי באיזו כתבה שמפרטת הגדרות למלא כשלים לוגיים, אם מישהו מכיר בבקשה שלחו לי את זה. אני אף פעם לא זוכרת איך קוראים לכשלים. 

(אין פרס. בסוף אני אלמד מה מרצה פה את הקהל. למה אף אחד לא מגלה לי, דאמיט). 

מוזר שצריך את זה בכלל. כשל לוגי הוא כשל לוגי, למה צריך שם? העקרון הוא אותו עקרון. 

אבל יותר קל להבין ככה. לאנשים יותר קל להבין כשמסבירים להם למה זה קורה. איזו תופעה פסיכולוגית גורמת לכשל להתרחש. אחרת הם ממשיכים לחשוב "זה נראה לי הגיוני" על דברים שהם ההיפך הליטרלי מהיגיון. 

לאנשים יותר קל להבין פסיכולוגיה מאשר מתמטיקה. מפתיע, נכון?

האמת שזה באמת קצת מפתיע, כשחושבים על זה. מתמטיקה פשוטה היא נורא, נורא, נורא פשוטה. היא האמת המזוקקת. אין בה שטחים אפורים, אין בה כפל משמעות, אין בה כוונות זדון או טיפשות או בלבול. רק עובדות. זה כל כך פשוט, כל כך קל, כל כך נטול אופציה להסתבך. לוגיקה היא האופן שבו מוח אנושי עובד, הייתם מצפים שנהיה פחות גרועים בזה, לא? 

 

למעשה הבעיה היא לא בהכרח בתפיסה שלנו אלא בחושים שלנו ומערכת היחסים שלנו איתם. מצד אחד אנחנו כביכול סומכים על החושים שלנו, מצד שני כל תפיסת המציאות שלנו נובעת מהמידע שיש לנו על חוסר הדיוק שלהם. לדוגמה, כשאנחנו מסתכלים על עצם רחוק, מה שחוש הראיה מדווח לנו הוא שהעצם הזה קטן. אבל על ידי מידע שיש לנו על העולם, כמו העובדה שעצמים נראים קטנים יותר כשהם רחוקים, אנחנו מבינים שזה שהוא נראה קטן מעיד על היותו רחוק ולא על הגודל שלנו. עם מספיק נסיון או חוש אומדן מפותח, אנחנו יכולים גם להעריך את גודלו האמיתי, על סמך השוואה לדברים אחרים שנראים בסביבתו. אז מה שאנחנו עושים זה לא בדיוק להסתמך על החושים, אלא להניח מראש שמה שאנחנו רואים לא מדוייק ושעשוי להיות הסבר הנסתר מן העין, לאסוף עדויות מהחושים כמו מעדים לא אמינים, להצליב מקורות ומתוך ההצלבה להסיק מה הסיפור האמיתי. 

אז בשביל זה יש לנו לוגיקה, כדי לצליב את עדויות החושים ולהצליח לתפוס את המציאות. 

אך העדים לא אמינים, ואמינותם לא מדידה. כלומר, אותו איבר חישה פעם אחת ידווח על המציאות כפי שהיא ופעם אחרת ידווח על וריאציה שלה, ולך תנחש מתי ככה ומתי ככה. על ספל הקפה שעומד מולי כרגע יש ציור של אלביס הצעיר, אבל אולי אם ארים אותו ואסתכל ממש מקרוב אבין שרק הנחתי שהציור דומה לאלביס בגלל החליפה הזהובה והכיתוב "אלביס", ושבעצם מדובר בדיוקן ריאליסטי של ג'ון קיוזק. 

 

אז אנחנו חיים בעולם שבו מצד אחד החושים הם הסוכן הכי אמין שלנו ומצד שני ידוע כמה קל לתעתע בהם. אנחנו זקוקים לבטחון, לפחות בטחון יחסי, כדי לקבל החלטות - אבל צריכים במקביל לזכור שתמיד יש אופציה שהמידע שלנו מקולקל או חסר. אנחנו יודעים מה זה טוב ורע, אבל גם יודעים מה זה דילמה מוסרית, ומבינים, בחוש, שאנחנו זקוקים למרווח טעות, ללמידת ניסוי וטעיה. 

מתחיל להיות קצת יותר ברור למה לוגיקה זה קשה. 

וככל שזה נהיה יותר ברור, כך נהיה לי פחות ברור למה לא מלמדים את זה מכיתה א'. כבר לימדתם מתמטיקה, בשביל מה? אומרים לנו "זה מפתח את המוח", למעשה זה אמור לפתח יכולות לוגיות, אז למה רק ללמוד מתמטיקה ולקוות שהן יתפתחו, במקום לקרוא לילד בשמו ולהקדיש לו משאבים ראויים? נוגעים בזה בשיעורי מתמטיקה, זה נקרא "פתרון בעיות", וגם גיאומטריה. למה? בשיעורי גיאומטריה דוחפים גם תרגול היסק לוגי, בהוכחת משפטים, אבל אף אחד לא מסביר את החשיבות או ההגיון, פלא שילדים לא מבינים מה רוצים מהחיים שלהם?

* * *

אני עוצרת כאן, למרות שאני יכולה להמשיך לכתוב על זה עוד שעות רבות אך יש סבירות גבוהה שאחזור על עצמי. ובכלל, אומרים לי שאני כותבת מאד באריכות ושאני צריכה להירגע עם זה. מצד שני, חוק פו, אנשים כל הזמן לא יורדים זה לסוף דעתו של זה, אני חושבת שאם אתעקש לקצר, אקריב בשביל זה קצת מה"להיות מובנת". יש פה כותבים מבריקים שמסוגלים במשפט אחד ללכוד עולם ומלואו. אני לא אחת מהם. אני יודעת לכתוב, אבל לא יודעת לתמצת. תמיד רואה את כל הדרכים להבין שורה כלשהי שלא כשורה. תמיד מכניסה מראש את כל הסייגים וכל ההבהרות. 

 

תגידו, אתם מאמינים באסטרולוגיה? אני לא, כי ההגיון שלי אומר שזה קשקוש חסר שחר (גט איט?). 

אבל עדיין אני מזהה בעצמי את כל מה שאומרים על המזל שלי, וגם בבני המשפחה שלי. אני יודעת שזה לא הגיוני, אני משוכנעת בזה לגמרי, אני מאמינה בזה כמו שאני "מאמינה" ששתיים ועוד שתיים זה ארבע. הראיות מולי, אני לא יכולה שלא לראות אותן או לא להכיר באמיתותן. 

ובכל זאת אני קוראת תיאור אישיותי של המזל שלי וחושבת לעצמי, אללי, הרי זהו תיאור מדוייק של עולמי הפנימי. 

 

איזה קטע זה. 

לפני 4 שנים. 28 בספטמבר 2020 בשעה 6:45

רק בכלוב גיליתי את הפן השירותי. אני לא אוהבת את זה. 

כלומר, זה נחמד לפעמים, לשרת, וזה בהחלט נחמד יותר לעשות ספונג'ה בתמורה לאורגזמה מאשר בתמורה לרצפה נקיה (אוברייטד). אבל לא בשביל זה באתי.

 

אני אוהבת להזדיין בחוסר מעש. להרגיש כמו בובה על חוט שעושים לה מה שרוצים ולא צריכה להגיב או להשיב או בכלל לעשות משהו. מנוחה. המנוחה המושלמת. לכבות את המוח. 

 

והבעל הזה, שבזכותי (באשמתי?) גילה שנשלטת זה להיט, יש לו גם רצונות משלו. תמצצי, תעסי, תרכבי, תלבשי, תתפשטי, תעשי, תעשי, תעשי. 

מה בסך הכל רציתי? לעצום עיניים ולטבוע. והדרך היחידה היא אם תהיה מוכן להיות הצונאמי שמטביע אותי.

 

והגל שלי, האהוב שלי, אומר לי סבבה, אני אהיה צונאמי ואת תהיי גלשן. 

 

* * *

אחד הקטעים האהובים עלי באחד הספרים האהובים עלי של אחת הסופרות האהובות עלי הוא כשבחורה טובה מאד, בחורה עיוורת, עושה סקס בפעם הראשונה. זו גם הנשיקה הראשונה שלה, הפעם הראשונה שהיא בכלל נוגעת בגבר באופן לא אפלטוני. ימי הביניים, אנשים לא מדברים על סקס עם נערות ממשפחות טובות, והיא לא ממש יודעת למה לצפות, רק שכולם מתלהבים מזה ושהבחור שאיתו היא שוכבת הוא שרליל גדול מאד.

עד הקטע הזה, היא מספרת קצת על החוויה של עיוורון מלידה. על כך שהיא תמיד מרגישה קצת בחוץ. שתמיד יש איזה משהו שכולם רואים חוץ ממנה ואם אף אחד לא יסביר לה במיוחד היא תישאר בחוץ ולא תדע את מה שלכולם ברור מאליו. היא שואלת. כבר התרגלה שלכל דבר בעולם יש עוד מימד, עוד היבט, עוד תכונה, שנסתר מעיניה וגלוי לכל השאר.

בזמן שהם שוכבים, היא חושבת לעצמה, עכשיו אדע על מה כולם מדברים. והיא שואלת אותו - מה אתה רואה. מה רואים כשעושים סקס. והוא עונה לה שהעיניים שלו עצומות. והיא חושבת לעצמה - וואו, הנה משהו שאני יכולה לחוות כמו כולם. הנה חוויה אנושית שאני יכולה להכיר באמת, לדעת באמת איך זה, להבין באמת ממה ההתלהבות. חוויה שלא צריך עיניים כדי להנות ממנה עד הסוף.

 

למה נזכרתי בקטע הזה? בחלקו סתם, כי אני מאד אוהבת את הסיפור הזה והרבה דברים מזכירים לי אותו. ובחלקו זה בגלל עצימת העיניים. הרגע המתוק הזה שבו אנחנו עוצמים עיניים כדי להתמסר לרגע - בזיון, בריקוד, בהאזנה למוסיקה, בהתכרבלות, בחיבוק טוב, בפרלין שוקולד מושלם. ברגעים שהם עונג צרוף. 

עיניים פקוחות הן שליטה. ככל שהעיניים שלי פקוחות, נותרת לי קצת שליטה. בקרה. מודעות. פיקוח. היי, זה אותו שורש, רק עכשיו שמתי לב. פיקוח, פיקחות, פקוח. 

אובדן השליטה שלי מתחיל ונגמר בעצימת עיניים. תנאי הכרחי. לא לעשות, רק להרגיש. 

 

אבל הצונאמי אומר - אני אקח אותך, אני אסעיר אותך, קדימה, עכשיו זה הזמן לעמוד! 

איזה לעמוד, אהוב שלי. אני אוהבת אותך ואני רוצה להיענות לכל ההזמנות שלך ולפעמים נענית וזה נפלא. אבל מה לעמוד עכשיו? 

תן לעצום עיניים. תן לטבוע. 

 

לפעמים כשאתה נוהג אתה אומר - איך בא לי לעצום עיניים לרגע. תקחי את ההגה? ואני צוחקת אבל גם חושבת על ים ועל מסירת הגאים. כזאת אני, משוררת. מלא מטפורות בכל מקום, מרוב עצות לא רואים את היער. 

כתבתי "עצות" כי רציתי להנקיב את המילה עץ, אבל זה עובד גם עם עצות אמיתיות, איי גס. 

 

ים. 

 

לפני 4 שנים. 25 בספטמבר 2020 בשעה 9:11

כמה שאני מתגעגעת.

 

 

במיוחד עכשיו, כשאני עייפה ועצבנית ולא מרוכזת וכועסת על כל העולם וממורמרת על זה שאני ערה. כמה טוב זה היה יכול להיות עכשיו, 

לעצום עיניים, 

ולתת לנהר לקחת אותי.

 

 

 

עריכה: מי שיודע איך קוראים לנהר יזכה בחמשיר פרי עטי. 

 

(כן, אני יודעת, הפרסים פה לא משהו לאחרונה. אבל נראה לי שחמשיר הוא שיפור לעומת כיכר לחם, שזה מה שהצעתי בפעם האחרונה. רעיונות לשיפור יתקבלו בברכה. לא יהיו נודס, תודה ששאלתם. למי שחדש פה, הפרס המסורתי הוא כוס בירה, שאזל מהמלאי עקב קורונה. לכן כיכר הלחם, אך זו עוררה אף פחות מוטיבציה מהצפוי. ובכן, באין אלטרנטיבה מספקת, חמשיר). 

 

עריכה 2: מה צריך לעשות בשביל צומי בבית הזה? סבבה, הבנתי שהפרסים שלי לא מעניינים אף אחד אבל בחייכם, אתם הרי יודעים על מה אני מדברת. ואל תגידו לי נודס, כי מעולם לא שמתי פה נודס ולפעמים כן יש צומי אז בואו נישאר עם הסטטוס קוו. אני שמה נודס מנטליים, תאמינו לי שהם יותר יפים מהגרפיים.

 

עריכה 3, כי בסוף אשכח בעצמי למה התכוונתי: לתה. לנהר קוראים לתה. כי זה נהר השיכחה. גט איט?

לפני 4 שנים. 23 בספטמבר 2020 בשעה 13:18

כשגוגל מספק לנו שירותים חינם ובתמורה הופך אותנו למוצר - מה פתאום, את סתם פרנואידית. 

כשמגזינים ממלאים את דפיהם בתוכן כביכול לא ממומן אבל שבבירור תומך בתוכן שכן ממומן (לדוגמה, כתבת מערכת על כמה שחשוב לעשות כושר, ובעמוד הבא פרסומת למכון כושר) - מה פתאום, את סתם פרנואידית. 

כשמועדוני לילה מפרסמים כניסה חינם לנשים ושתיה חינם לנשים מה שאומר שהגברים הם הלקוחות והנשים הן המוצר - מה פתאום, את סתם פרנואידית. 

כשבסרטי קולנוע יש סצנות שברור שאין להן שום הצדקה עלילתית אבל אפשר להוציא מהן אחלה מרצ'נדייזינג - מה פתאום, את סתם פרנואידית. 

כשהצעות נישואים צריכות לכלול טבעת רק מאז שאיזו חברת יהלומים הכניסה את המנהג לתוך פרסומת - מה פתאום, את סתם פרנואידית. 

כשהסרת שיער גוף נשי הפכה לנורמה חברתית קשוחה רק אחרי שחברת סכיני גילוח יצאה בקמפיין לטובת העניין - מה פתאום, את סתם פרנואידית. 

 

 

אבל לשים מסכה על הפנים כדי למנוע מעבר נגיפים כמו שעושים בשגרה רופאים וחולים מאז שיש רפואה מודרנית? קונספירציהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

לפני 4 שנים. 22 בספטמבר 2020 בשעה 6:52

אבל אז הוא הופך אותי לגוש חרמנות במשפט אחד קטן ואני נזכרת מה באמת מניע את הדמות הזאת. 

אפילו שכחתי לעשות את מה שהוא אמר. כלומר, לא בדיוק שכחתי, זה פשוט איכשהו לא הסתדר, כי במקרה כשהיינו בתנוחה שבה התכוונתי להיות בשביל זה - בדיוק גמרתי בפעם השניה והיה בא לי להיות בזה ולא להתעסק בעוד דברים באותו רגע. לפעמים כל המוסיף גורע, ת'ם יודעים? היה רגע מושלם כזה ולא רציתי לשנות שום דבר. 

אבל הגענו קרוב ועכשיו אני יודעת שמותר לי. 

 

רגע לפני הייתי נחושה לא לזרום. מאד רציתי לישון ומאד רציתי כירבול רך ושקט ועמדתי על זכותי להירדם בחיבוק שלו. הוא ניסה להציק ואני ניסיתי להתעלם. אבל אז הוא לקח את היד שלי ועדיין לא זרמתי כי באמת הייתי מאד מאד עייפה אבל משהו באיך שהוא החזיק אותי, הרגשתי את הדבר הזה שאני תמיד רוצה להרגיש ואני לא יכולה לעמוד בזה כשהוא משחרר רסן ועושה את מה שהוא הכי רוצה ושוכח שזה לא יפה להעיר אותי. והרגשתי את החרמנות פתאום שוטפת אותי מבפנים וכבר לא היה אכפת לי מה יעשה לי אבל עדיין הייתי עייפה והתעצלתי לזוז בעצמי. ואז הוא אמר משפט אחד ופתאום לא הייתה עייפות ולא היו מחשבות ולא היה שום דבר מלבד הגוף האהוב שלו. 

 

הוא אמר משהו שבמקרה באמת רציתי לשמוע אבל זה לא נראה לי חשוב. כי בתכלס מה שהוא אמר לי, במילים אחרות, הוא "מותר לך". 

 

זה כל מה שאי פעם רציתי.

אני בחורה צנועה, כל מה שאני רוצה זה הכל. 

 

אני לא צריכה שתיתן לי את כל מה שיש בעולם. יש הרבה, לא הכל אני צריכה. יש אנשים שתולים את עצמם מהבשר עם ווים, ידעת את זה? 

 

בתכלס מה שאני רוצה הוא שיהיה מותר לי הכל. 

לפני 4 שנים. 17 בספטמבר 2020 בשעה 11:03

תגיד לי שאני יפה. 

תגיד לי שאני זונה. 

תגיד לי שאני הזונה היפה שלך. 

תשאל מה דעתי. 

תגיד לי לשתוק. או לספור. או ללקק. 

תמשוך לי בשיער. במיוחד עכשיו, שהוא בקוקו גבוה, זה כמו ידית ככה, מאחורי הראש שלי, אפילו לא אראה אותך מושיט את היד. 

תסובב את הפיטמה שלי עד שתראה דמעות. 

רוצה לזיין אותי? בשמחה, אבל אם אפשר בבקשה שתוך כדי גם כאפה על התחת ושתמעך לי את הציצי ושתירק עלי ושתשים לי אצבע מקדימה ועוד אצבע מאחורה וגם תלטף לי את הכתפיים וגם תשים לי כיסוי עיניים ותקשור לי את הידיים ואת הרגליים ואת הטורסו ואם אתה רוצה לתלות מהתקרה ולנדנד זה גם בסדר למרות שאני מפחדת. ואם אפשר בבקשה תוך כדי שתעשה לי קיצי בגב ותנשק אותי בעורף וגם על הבטן וגם בבפנים של הירכיים. 

ביחד, כן? חשוב שהכל יהיה ביחד. 

בבקשה תזיין אותי ותרביץ לי ותקלל אותי ותשיר לי שירי אהבה ותתחנן שאפתח לך את התחת ותזיין לי את הגרון ותלקק לי את בהונות הרגליים ותרקוד בשבילי ותתפשט בשבילי לאט ותוריד כבר את המכנסיים ותשרוט אותי ותצבוט ותצמיד אלי את הויברטור ותסטור לי ותמשוך אותי לשבת לך על הפנים ותסובב אותי ותעיף לתקרה כמו פסטה שבודקים אם היא נדבקת.

 

 

 

רק אל תשאיר לי רגע של שקט.