כשביקרתי ביוון, גיליתי שהיוונים מאד דומים לישראלים. הם דומים לנו חיצונית, קודם כל. כשלומדים עליהם מפסלי שיש אפשר לשכוח את זה, אבל כולנו פה במזרח התיכון הרי. אך לא זה העיקר. הם מאד מזכירים אותנו בהתנהגות, בשפת הגוף, טון דיבור, האנרגיות שמשדרים. הרגשתי מאד בבית.
לא הייתי באתונה אלא באחד האיים הקטנים, זה כנראה קצת אחרת. סביר להניח שתושבי האיים קצת יותר קלילים וקצת יותר רועשים, בתור אנשים שגרים במקום קטן מוקף ים ושמתפרנסים בעיקר מתיירות. פרנסה עונתית, פמיליאריות, שמש קופחת, כמעט מובן לי מאליו שההתנהלות תהיה של רעש וחוצפה. פגשתי הרבה מאד התנהגות וולגרית בימים האלה, כמעט ואמרתי "ברברית", הו האירוניה. הלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי - זה העם? מפה יצאה כל התרבות המערבית כמו שאני מכירה אותה? מפה יצאו האופרה והתיאטרון והדמוקרטיה? פה נהגו הערכים שלפיהם מתנהלות אוניברסיטאות עד עצם היום הזה? אלה האנשים שבזכותם יש לנו ליטיגציה מקצועית וגיאומטריה? על האבנים האלה התקיימו השיחות שיולידו את הדיאלוגים הסוקרטיים?
את השאלות האלה אני שואלת חצי את עצמי וחצי את בעלי שמטייל איתי כשאני פונה לרחוב "סוקרטס" על רקע צעקות על מבצע חם רק היום הפלגה בחצי מחיר.
אבל זה לא אותו העם, הוא אומר לי. הרבה מההתפתחות הזאת קרתה בכלל במצרים. את אומרת "יוון" כאילו שהכוונה לשטח הקטן שהיום מתקרא יוון, אבל יוון העתיקה הייתה אימפריה. ברור שכל הדברים הנפלאים יצאו משם - הם הרי השתלטו על כל האזור. הם לוקחים קרדיט על כל המצאה שהייתה במזרח התיכון בעת העתיקה. היוונים שאת לומדת עליהם בשיעורי פילוסופיה הם לא אותם יוונים שמנסים כרגע לשכנע אותך לקנות בנג ענק בתואנה שזה אגרטל.
ובכל זאת, אני מתעקשת. פה היה הגרעין. מפה הכל התחיל. מכאן יצאו הכיבושים וכאן נכתבו השירים הראשונים. חייב להיות משהו. חייב להיות איזה קשר. חייבת להיות לאנשים האלה איזו מודעות לכך שהם הצאצאים של אלכסנדר הגדול.
אבל הם לא צאצאים שלו, הוא ממשיך לבטל את דברי כשהוא נובר בקופסת מטבעות ישנים ומחפש משהו באמת ישן. הם סתם אנשים. עברו אלפיים שנה, מה את רוצה מהחיים שלהם? כמה כיבושים הם עברו מאז וכמה תהפוכות. כבר אין שום קשר. זה עם אחר עם הרגלים אחרים. זה לא שכל הדברים האלה קרו באותו מקום אחד אחרי השני. את מדברת על אפלטון ואוקלידס כאילו שהם עשו פה על האש ביחד, אבל הם מעולם לא נפגשו ואף לא היו להם חברים משותפים. תחשבי גם שזה לא מקום שמלכתחילה היה הומוגני במיוחד. זו צומת בין יבשות, תמיד היה פה הכל מהכל. אולי מרוב שחיית בין יהודים כל חייך שכחת שרוב העמים לא עוסקים בשימור אובססיבי של אורח החיים של אבותיהם. לכולם יש מסורת, אבל לא נראה לי שזה ברמה שלנו עם הלכה שמגדירה כל דבר קטן בחיים ושומרת שכולנו נכין כריך בדיוק באופן שבו הכין אותו סבא רב-רב-רב-רב-רבא.
(על מה אתה מדבר בכלל? סבא רבא שלך הכין כריכים? מוכנה להתערב שרק סבתא ידעה איפה הגבינה בכלל).
את מנסה להעביר נושא ואלכסנדר הגדול, דרך אגב, ממש לא מפה. הוא נולד משהו כמו אלף קילומטרים מכאן. במונחים של העת העתיקה זה מעבר להרי החושך, הוא מחייך אלי חיוך של מנצחים.
* * *
בזמן שהמוות השחור עשה שמות באירופה של ימי הביניים, נפוצה השמועה שהיהודים הם שהרעילו את הבארות. הסיבה הייתה מאד פשוטה - באופן מסתורי המגיפה פגעה בהרבה פחות יהודים מאשר בשאר האוכלוסיה. גם יהודים מתו, אבל מתישהו מישהו שם לב לכך שהם מתים במספרים יותר קטנים. המסתורין כמובן הוא לא מסתורין אלא רחצה. אני לא יודעת מי המציא טומאה וטהרה והחליט שמוות הוא טומאה ושמה שמרחיק אותה הוא נטילת ידיים וטבילה במקווה מים נקיים. מסופקני אם אבותינו ידעו מה זה חיידקים ונגיפים, ובכל זאת אנחנו היינו העם שידע להתגונן מפניהם לפני שזה היה מגניב.
וזה לא היה מקרה - זו הייתה מדיניות. היינו הראשונים לזנוח עבודת אלילים, הראשונים להתחסן למחלת השערנת, הראשונים להחתים גברים על הסכמי ממון המגנים על נשותיהם, הראשונים למסד יום מנוחה שבועי, הראשונים ללמד ילדים קרוא וכתוב בסיטונות, ובטח עוד כל מיני דברים שלא עולים בדעתי כרגע. היינו עם מהמם. בנוסף, אנחנו עם ששימר את שפתו הקדומה ברמה כזאת שילד עברי בן ימינו יכול לקרוא את התנ"ך ולהבין את פשר המילים, עם הדרכה מועטה בלבד. זה לא מובן מאליו, לרוב השפות האירופיות יש גרסה קדומה שאינה מובנת לקורא המודרני. ידידתנו הארמית, למשל, נעלמה לגמרי. הגאווה הכי גדולה שלנו היא שמירה על המסורת. בכל פעם שאני מצטרפת לשירת "קול חתן וקול כלה" אני מסתכלת על המוטות והסדין וחושבת וואו, איזה קטע זה, שאני יודעת על אנשים שחיו לפני אלפיים שנה באיזה אופן הם חגגו נישואים, לא מספרי היסטוריה אלא מכך שזה קורה מול העיניים שלי. האנשים האלה כל כך רחוקים ממני, היה להם אורח חיים אחר ואמונות אחרות וכל ראיית העולם הייתה אחרת ובכל זאת אני מחוברת אליהם במעין חבל טבור טרנסצדנטלי ולרגע מרגישה שאני נוגעת בהם, שאני חלק מהם. העם ההיגייני.
בדרך הביתה מהחתונה אנחנו עוצרים בקיוסק והמשפט השלם הראשון שאני אומרת לקופאית הוא "שימי בבקשה מסכה על הפנים". היא שמה, ועונה לי "ביקשת אז אני שמה, אבל את יודעת, זה הרי הכל קשקוש. אין בכלל קשר בין הדבקה למסכות. באף מדינה לא מחייבים לשים מסכה, רק אצלנו, כדי שיהיה על מה לתת קנסות". אני מודה לה ומאחלת לה חג שמח. יצאתי ושכחתי את העודף שלי על הדלפק, והיא יוצאת אחרי, בריצה, להחזיר לי את המטבעות.
