אגרסיביות אני מבינה, ריגושים ולהרגיש את כל התחושות, זה אני מבינה. סערת רגשות, סערת תשוקות, שהכל יהיה חזק, להיכנס לספייס, כל זה אני מבינה.
אבל למה עד כדי כך? למה צריך שזה יהיה עד זוב דם, עד דמעות, עד פוסט טראומה? למה? למה צריך לקרוע אותך לגזרים?
בשביל מה טובה כל האכזריות הזאת? הריגוש המטורף הזה, באמת אי אפשר להגיע אליו במחיר נמוך יותר?
כשהייתי צעירה, מאד מאד צעירה (תגידי קטינה וזהו, מה את מתחכמת?), הייתי יכולה למצוץ למישהו בשביל חיבוק. למשל. רציתי כל מיני דברים מגברים, כמו חיבוק, וסיפוק, להרגיש נחשקת, כאלה דברים. אתם יודעים, הדברים הרגילים. אהבתי סקס, אבל לא תמיד הוא היה העיקר. לפעמים זה היה דבר שלא אכפת לי לעשות בשביל לקבל את הדברים האחרים. הנחתי שזו עסקת חבילה. שאי אפשר בלי.
היה לי פעם יזיז ששכבתי איתו רק כי חשבתי שאני לא יכולה לקבל את הספנקים שלו בלי לשכב איתו. זה היה חלק מהפורפליי, אז הנחתי. זה נשמע רייפי? זה לא היה רייפי. לא היה אכפת לי לשכב איתו. חיבבתי אותו מאד ונמשכתי אליו ואהבתי להזדיין. אבל... מכירים את זה שלפעמים גברים גורמים לך להרגיש שפורפליי זה מעין מס שהם משלמים כדי להגיע לחדירה? לא שהם סובלים, אבל הם באו בשביל לחדור וכל השאר זה כאילו מתוך נימוס. לפעמים הרגשתי ככה עם סקס. שזה נחמד והכל אבל הוא גם הדרך היחידה להשיג את מה שבאמת רציתי. רוצה סשן? תני סקס. זה הדיל. אין חינם.
הכלוב גילה לי שיש סשנים חינם, כשכבר הייתי חצי דרך בללמוד את זה לבד. גם היום אני לא בטוחה שזה קיים, סשנים חינם. אולי אצל הקושרים. אפילו נשלטי הנקיון מצפים לסקס בסופו של דבר. נראה לי, לא יודעת. או אקטים שמייצגים סקס, זה סיים סיים מבחינתי. הם תמיד אומרים שהם לא מצפים לכלום אבל אני יודעת שזה שקר ומה שמצחיק הוא שהם לא רק יודעים שאני יודעת, אלא מצפים ממני לדעת ואף כועסים אם מגלים שלא ידעתי. "מה ציפית?" הם יגידו.
לא ניסיתי אף פעם למצוא נשלט נקיון בכלוב, אבל זה לא שהם תופעה ייחודית פה. גברים שאומרים לך שיעשו בשבילך דברים ללא תמורה ואז כועסים על הפרינדזון. כולנו מכירות את הטיפוס. זה שחושב שאשה היא מכונה שמכניסים לתוכה מטבעות עד שיוצא סקס. טוב, ניחא. שוב אני סוטה מהנושא.
אז הסבל. כמה סבל. לא סבל בכאילו כזה שהוא בעצם עונג. סבל אמיתי. כואב. כזה שכואב גם למחרת. כזה שמשאיר חורים בנפש.
האם הוא המטרה? או המס שצריך לשלם בשביל הספייס? אולי אפשר להגיע לשם בעוד דרכים?
ההסכמה הכפויה, האין היא המס שמשלמים בשביל להראות מסירות? לעשות דברים שאנחנו לא באמת רוצים לעשות, בשם המסירות.
הגרפומניה שלי יוצאת משליטה. אני מגיהה פחות ופחות וכותבת יותר ויותר.
אני מסתכלת על פוסטים אחרונים וחושבת לעצמי, מה זה השטויות האלה? מה עובר עלייך יולי?
אולי זה בגלל שטוב לי? טוב לי לאחרונה. משהו טוב עובר על טדי והסקס איתו פתאום השתדרג והגיע לגבהים חדשים. זה מאד לא מובן מאליו וזה עושה אותי מאושרת. לא כי סקס זה מה שעושה אותי מאושרת (זה כן, עד כדי כך שזה מה שמנהל אותי בחיים, אבל זו לא הנקודה כרגע), אלא כי זה נראה לי מגניב שאחרי מלא שנות נישואים, עוד יש לאן לעלות.
האמת שזו הייתה התוכנית שלי מלכתחילה. כלומר, כשהתחתנתי. שתמיד יהיה לאן לעלות. שתמיד נמשיך להסתקרן ולחפש מה עוד. תמיד האמנתי. אבל אתם יודעים איך זה, יש תקופות שנראה שלעולם לא נתרגש יותר. זה עובר. איזה כיף שזה עובר.
אני לא חושבת שזה זה. דווקא כשרע לי אני כותבת גרוע, באמת גרוע, משהו דלוקס. זה לא זה.
זה פשוט התקף גרפומניה. זה גורם לי לכתוב מהר יותר, אני חסרת סבלנות, לא נצמדת לנושא, מלא זרם תודעה, איף. כל פוסט מתחיל בהרהורים על חיי נישואים, עובר למתכונים, משם למטאל, משם לליקוק בהונות, ומסתיים חגיגית בשירה מודרנית בנושא ברזים לאמבטיה.
לשמור בטיוטה אתם אומרים? הו, שמרתי טיוטה. שמרתי עשרים טיוטות. או מאה. אין לי מושג. חרגתי מהעמוד הראשון ב"ניהול פרסומים" אז הפסקתי לספור. עם תדירות הפרסומים פה, אתם לא מתארים לעצמכם כמה ברברת חסכתי מכם לאחרונה. תגידו תודה.
כמעט ואמרתי "תגידו תודה, ביצ'ס". למה אני אוהבת את הבלוג ההוא כל כך? הוא מצחיק אותי מאד. קולע בול להומור הבררני שלי, חובב המינמליזם.
אתם יודעים כמה בלוגים יש לי במועדפים? גם אני לא. מלא. בהזדמנות אכין פוסט המלצות מסודר, משהו מושקע, עם חלוקה לז'אנרים ומפרט טכני, כי מגיע להם, באמת, אנשים פה ממש משקיעים בקוראים שלהם, מגיע להם כל ההלל האפשרי.
וכמה מעט אפשרי, במסגרת הנסיבות.
אין לי ז'אנר אהוב. אני גרגרנית בנפשי, במהות שלי. תמיד רוצה הכל בבת אחת.
דני ליטני שר "אין לך מנוחה, תמיד רוצה הכל בבת אחת" ואני מתאהבת בו מחדש, כמו עם כל שיר שלו. שמתם לב לקוי הדמיון בין "משבר אמון" לבין I'm Your Man של לאונרד כהן? לא ברמת רובין ת'יק ומרווין גיי, סתם איזו שורה באחד שמהדהדת את השני, משהו נחמד כזה.
ככה גם פה. פעם רציתי להיות עקבית, שיהיה לי פה סגנון מסויים, שלאנשים תהיה סיבה לחזור. אנשים אוהבים לחזור למקום בו הם יודעים מה מצפה להם. אולי בכל זאת יש משהו, הרי אני לא יכולה לכתוב שלא כמו עצמי, אבל בכל זאת. התחלתי לאהוב את הבלאגן. התרגלתי. קיבלתי את עצמי כמו שאני והתרגלתי.
ובכל זאת אני מעצבנת את עצמי עכשיו. "סקר דעת קהל", אז תעשי סקר יא קרציה, מה את מבלבלת את המוח? זו בדיוק הסיבה שאף אחד לא קרא את הפוסט על אין יור מומנט, שיהיה לך ברור.
התכוונתי לעשות סקר אבל אני לא מצליחה אפילו להגדיר את הדבר שאותו אני סוקרת. אולי אני רוצה לומר - תעשו טובה, כשאני גרועה אז תגידו לי, טוב? אתם הקוראים הכי טובים ומפרגנים בעולם כולו, אכפת לי מכם ודעתכם חשובה לי מאד. אולי יותר מהכל. כלומר, בלי דעתכם, מה היה הטעם לכתוב פה בכלל? התמכרתי אליכם. אני אוהבת אתכם, באמת. אני אסירת תודה על כך שאנשים חכמים ורגישים כמוכם מסכימים לקחת את הזמן ולקרוא את הבלוג שלי ואף להגיב.
זה נשמע ציני? זה לא.
מכירים את פול אוסטר? בטח מכירים, את אני כבר יודעת בוודאות שמכירה, ואת, ואת, גם את שם מאחורה.
מכירים את "ליל האוב"? ספר נוראי. אני לא זוכרת על מה הוא אבל זו באמת הייתה נפילה שאין כמוה. מה בסך הכל קרה? סופר שכל הספרים שלו די אותו הדבר, ניסה לגוון.
כשיוכי ברנדס מגוונת זה בסדר. עדיין יש את המאפיינים שלה אבל כל סיפור והקסם המיוחד שלו. אוסטר לא יודע לגוון. הוא חייב לכתוב על התאיינות, הוא חייב לכתוב בגוף ראשון, הוא חייב לציין יהדות של דמויות מבלי להפוך את זה לרלוונטי לעלילה, הוא חייב לתת להן משפחה נבחרת, והוא חייב שמתישהו, כך או אחרת, תהיה הפסקת חשמל. נכון לפעמים כשממש אוהבים סופר כבר לא טורחים לקרוא את המאחורה של הספר? פשוט מתחילים לקרוא ויודעים שזה יהיה טוב? את "ליל האוב" קראתי כשהייתי בתקופת אוסטר, רק גיליתי אותו ומיד תקתקתי ארבעה ספרים שלו והתמוגגתי נורא, וזה היה החמישי. אני לא זוכרת על מה הוא. רק שזה לא היה אוסטרי. חח. איך מנקדים פה? יש לי מחשב חדש וחלק מקיצורי המקשים שונים מהרגיל ולא עובד לי הניקוד עם הקאפס והמספרים.
בימים כתיקונם, חברים זה דבר נפלא. הם מעשירים את עולמך, חושפים אותך למגוון תחומי עניין ונקודות מבט, באים לעזרך כשאתה בצרה, מעניקים לך הזדמנויות להיות שם בשבילם, מצחיקים אותך, נותנים לך מישהו לחלוק איתו חוויות משמחות, מישהו לחפור איתו על דברים לא חשובים כאילו שהם הכי חשובים בעולם, מישהו שמבין את הבדיחות שלך.
אין דבר כזה, יותר מידי חברים.
אבל אז יש את התקופות האלה ואתה מוצא את עצמך לא פחות לבד, רק עם יותר אנשים להסביר להם למה אתה לא מתקשר.
אבל אין לך פטישים. בכלל. שאלתי, הרבה פעמים. תמיד נדמה לי שזה לא שאין, אלא שאתה לא מגלה לי. למי אין פטישים?
לא במובן הקליני, ברור שיש הרבה אנשים שאין להם פטיש פתולוגי לשום דבר. אבל לכל אחד יש את הדברים האלה שמדליקים אותו, לא? משהו שמצית את הדמיון?
כשהתחלנו לצאת אמרתי לך שאני רוצה לשמוע על כל פנטזיה שיש לך, פרועה ולא ישימה ככל שתהיה, ואני אשתדל להגשים.
זה מה שעושה את זה לי. אין דבר בעולם שמרגש אותי כמו לראות ריגוש של אחרים, כשהם בידיים שלי. לא ענית לי ואתה ממשיך לא לענות.
היה פה ושם איזה משהו קטן, ממש פיצ'יפקס. זרמתי עם הכל, אבל אלה דברים שהם באמת שטויות עבורי. אפס אתגר.
אני נורא אוהבת להגשים חלומות לאנשים. לקחת משהו שהם חשבו עליו שהוא "בשמיים" ולהראות להם שזה נגיש כמו במבה.
המחשבה שעלי לוותר על זה מעציבה אותי. אני ממשיכה לשאול אותו והוא ממשיך לא לענות ואני ממשיכה להגיד לעצמי שחייב להיות משהו, הוא פשוט לא מגלה לי. אני אומרת את זה גם לו. למה אתה לא מגלה לי? גם על זה הוא לא עונה. אומר שאין לו מה להגיד על זה. אני אומרת לו שלא יכול להיות, בטח פשוט נדמה לך שזה לא רלוונטי ולא ישים. אבל תן לי, תן לי לדעת, אני אחשוב על משהו, באמת.
אני יודעת מה הוא אוהב ואני עושה את זה, אבל אהובי, תן לי אתגר. תן לי להראות לך מה אני יכולה.
אני יודעת שאתה אוהב אותי גם בלי שאוכיח לך כל הזמן מה אני מסוגלת, בלי שכל הזמן אביא את עצמי לקצה בשבילך. אני אוהבת אותך על זה שאתה לא צריך את ההוכחות האלה. באמת. זה נפלא וזה חלק מהקסם בזוגיות המושלמת שלנו, האמון המוחלט, ההיעדר המוחלט של הצורך לבחון זה את זה.
אבל תן לי להראות לך.
לא כי מבחן, לא כי אתה לא כבר יודע הכל. אני רוצה להראות לך פשוט כדי להתגאות בעצמי. כמו שאתה מראה לי איך הצלחת לעשות גלגלון מדוגם, כמו שאתה מראה לי איך הצלחת לתפוס גל או לשכנע לקוח להעביר את כל הפרוייקטים אליך. כל אחד והכשרונות שלו, לא? תן לי להראות לך את שלי. בבקשה, רק תן לי. זה דורש ממך כל כך מעט. אולי בשבילך זה הרבה? אולי בשבילך לדבר על התשוקות שלך זה כמו בשבילי להרים משאות כבדים? קשה מידי?
אני לא יודעת כי גם את זה אתה לא מגלה לי. מעגל קסמים, כנראה. איך מגלים סודות של מישהו ששונא לדבר על הסודות שלו?
* * *
טורי איימוס לא אוהבת ששמים שירים שלה ביוטוב אז הנה המילים. למרות שבשיר הזה המוסיקה לא פחות משמעותית.
Airplanes Take you away again Are you flying Above where we live Then I look up a glare in my eyes Are you having regrets about last night
I'm not but I like rivers that rush in So then I dove in Is there trouble ahead For you the acrobat I won't push you unless you have a net
You say the word You know I will find you Or if you need some time I don't mind I don't hold on To the tail of your kite I'm not like the girls that you've known But I believe I'm worth coming home to Kiss away night This girl only sleeps with butterflies With butterflies So go on and fly then boy
Balloons Look good from on the ground I fear with pins and needles around We may fall then stumble Upon a carousel It could take us anywhere I'm not like the girls that you've known But I believe I'm worth coming home to Kiss away night This girl only sleeps with butterflies With butterflies With butterflies So go on and fly boy
ועוד שיר שהדבקתי בבלוג הזה כבר לא יודעת כמה פעמים, כי הוא תמיד מסכם הכל בשבילי. הוא והסצנה שמתניעה אותו. במיוחד המבט שלה כשהיא אומרת "כן". לדעתי זה רגע של גאונות מצד המאייר, התהליך המחשבתי שנראה מבעד למבט. אני לא חושבת שהיא באמת סומכת עליו שם. אני חושבת שהיא שוקלת את זה ובוחרת במודע לומר "כן" כי היא רוצה את החוויה.
אני כבר יודעת שאתה סומך עלי, לא בזה העניין. פשוט טוב לך בארמון. זה ארמון טוב, אני מסכימה. גם לי טוב. אבל יש לי שטיח מעופף! הוא כבר כאן! עזוב רגע את מה שאתה עושה ובוא לסיבוב.
אני לובשת מכנסי ג'ינס קצרים עם שוליים גזורים, מהסוג שהייתי יכולה ללבוש ברחוב בשנות התשעים. אלה היו מכנסיים ארוכים שגזרתי, וגזרתי עקום ודי קצר. מהשוליים יוצאים החוטים הלבנים האלה של הבלאי. אני לובשת גופיית ספגטי שחורה שטיפה גדולה עלי, היא יושבת טוב אבל לא ממש צמודה, נחה על הגוף בלי להימתח. היא ארוכה, כמעט טוניקה, וכמעט מכסה את המכנסיים. הם מציצים, מגיעים בדיוק לנקודה בה המפשעה נגמרת והירך מתחילה. גם הם לא ממש צמודים, כמעט, מונחים עלי במעין נינוחות אידאלית.
אני מסתכלת במראה. לרגע אני לא רואה את עודף המשקל ואת השיער הסתור, לרגע אני רואה רק את החוטים הלבנים האלה מציצים ממתחת לגופיה וזה הדבר הכי סקסי בעולם.
מה לעשות? גדלתי על מרקוס שנקנברג וקליפים של בון ג'ובי והבגד שהכי משדר למוח שלי "עכשיו חושבים רק על סקס! מיד!" הוא ג'ינסים קרועים, כתפיות שנופלות בטעות, בגדים שכמו מציצים בקריצה מתוך בגד אחר. מכנסיים קצרים שכמעט נסתרים על ידי חולצה ארוכה מידי, כתפיית חזיה שמציצה, מחשוף שנגלה מטישרט גזורה שקצת מחליקה.
אני מסתכלת במראה ולרגע חושבת - אני נורא סקסית ככה. הייתי קופצת עלי.
והמחשבה הבאה היא - הלוואי וגם אתה היית רואה את זה.
אתמול ידיד שלי סיפר לי שהוא הולך לקורס שיבארי למתחילים עם החבר החדש שלו.
מכירים את הקטע הזה שאתם ממש מעריכים מישהו, חושבים שהוא חכם וטוב לב ושנון ובאופן כללי אחלה בן אדם, ואז בפייסבוק הוא משתף פוסטים מסוג "שתפו את הפוסט ותייגו מאה מחבריכם הטובים ואולי תזכו בקילו תפוחים"?
אז לאחרונה זה קורה לי מלא.
לא רק עם אחותי, איתה זה כבר לא חדש, כל שני וחמישי מתייגת אותי על דברים כאלה. ככה גיליתי שההגרלות האלה לא מזוייפות כמו שהן נראות, היא זכתה במלא ג'אנק חינמי בשיטה הזאת, חלקו אפילו לא ג'אנק. קורה עם המון אנשים, מאלה שבראש שלי היו מסומנים כ"ממש ממש אבל ממש אחלה, בפער גדול מהרוב".
וכשאחד מהאנשים האלה פתאום זורק לי "אבל יולי, שחורים הם באמת יותר אלימים מלבנים. רק תסתכלי על אוכלוסיית האסירים בארה"ב";
או "אבל יולי, את לא יכולה לדעת מה קרה שם. אולי היא זאת שארגנה את כל האירוע";
או "אבל יולי, את לא יכולה לצפות ששני גברים ילכו יד ביד ברחוב ושאנשים דתיים יכילו את זה ולא יפגינו נגדם";
אני עוצרת כאן, יש המון דוגמאות אבל לא בא לי לשחזר. אני לא נהנית מזה.
זה הכל נשמע לי כמו ניסוחים שונים ל"לא ככה אני בוחר לחשוב על מים" (למי שלא מכיר - מומלץ בחום: פה התכוונתי לשים קישור לקטע וידאו שבו המשפט הזה הופיע אבל בזמן הכתיבה לא מצאתי אותו. מאז מצאתי, אבל זו הרצאה של שעה וחצי ועם ההטמעה זה סתם תקוע פה, אז מעבירה את הקישור לסוף ומצרפת כאן את הציטוט המלא שממנו לקוחה ההערה על המים)
“Water is two parts hydrogen and one part oxygen. What if someone says, "Well, that's not how I choose to think about water."? All we can do is appeal to scientific values. And if he doesn't share those values, the conversation is over. If someone doesn't value evidence, what evidence are you going to provide to prove that they should value it? If someone doesn't value logic, what logical argument could you provide to show the importance of logic?”
נראה לי שבמקור זה נאמר על חוסר הטעם שבויכוחים תיאולוגיים אבל אולי זה עובד גם על חיסונים.
אנשים שתפסתי מהם ופתאום אומרים את הדבר האחרון שציפיתי מאדם רגיש ואינטליגנטי לומר. לפעמים דבר שסותר לגמרי דברים שהם אמרו בעבר. זה שובר לי את הלב כל פעם מחדש.
תוכלו אולי לומר עכשיו - דעות שונות, את מאד שיפוטית, זה שמישהו לא מסכים איתך לא אומר שהוא לא בסדר... אוקיי. סבבה. אולי. זה לא הופך את הלב שלי לפחות שבור.
אני אמשיך להאמין שקיימת אמת בעולם (הגם שאינה בהכרח נגישה לנו) ואמשיך להאמין במוסר שלא נובע מזמן ומקום ודיעה אלא מהמצפון שלנו, שהוא אולי כח מסתורי או מגוון מכדי שאצליח להגדיר אותו היטב, אבל הוא זה שקובע אילו מין אנשים אנחנו.
ואמשיך להאמין שבסופו של דבר מה שקובע, הוא ההשתדלות שלנו להיות בסדר. מה זה קובע? לא יודעת מה זה קובע. בעצם זה לא קובע כלום. פשוט, ככה אני בוחרת את החברים שלי. וכמו שזה מבעס נורא כשהזמר האהוב עליך פתאום שונא את ישראל, כי אהבת אותו ואוף, ככה זה כשאנשים שחשבתי שבצד שלי, מסתבר שהם לא בצד שלי.
מבעס.
כשזו אחות זה קצת אחרת. אני אמשיך להיות חברה שלה לא משנה בכמה פוסטים מטומטמים היא תתייג אותי או כמה פעמים היא תסרב לשמוע מטאל.
עם אנשים אחרים אפשר לשחרר. תלוי כמה הם חשובים לך, כנראה. החברה הכי טובה שלי מהגן גדלה להיות ביביסטית ואני עדיין חברה שלה כי כבר אהבתי אותה מאד כשזה קרה. אבל איך זה קרה? איפה הייתי?
טוב, זה לא משנה עכשיו. יחסי אנוש הם לא שחור לבן, כך שמעתי.
תקשיבו לסם האריס, זה עוזר.
קישור ראשון - 20 וקצת דקות על אמפיריות ומוסר ועל היעדר הסתירה ביניהם.
(ויש לי תשובה לטיעון הפגום שלו על הטאליבן. אני חושבת שהוא פשוט לקח דוגמה לא טובה והנקודה עוברת יפה גם בלעדיה, אבל אם יש פה מישהו שזה מה שמפריע לו אז לא אכפת לי להיכנס לפינה הזאת).
קישור שני - ההרצאה שממנה לקוח הציטוט על המים. החלק המסויים שאליו התייחסתי מתחיל ב-21:46 אבל ההרצאה כולה מאד מומלצת - קלה לשמיעה, משעשעת, נעימה, מעניינת, מאירת עיניים. באמת בובה של הרצאה. ואם לא בא לכם הכל אז גללו לקטע הנ"ל שלפחות תשמעו את האנלוגיה החמודה עם האבעבועות השחורות.
מוסר הוא לא תמיד שחור לבן, אבל לפעמים הוא כן. לפעמים דבר הוא טוב, או רע, ולא רלטיבי.
ומתחיל להימאס לי מהרלטביזם המוסרי שפולש לכל דיון יומיומי לאחרונה. זה מדכא נורא.
יש פה כמה אנשים (ונשים. לשון מטעמי נוחות וזה), שאני קוראת כמה מילים שלהם וכבר ברור לי, בלי שום צל של ספק, שמדובר באנשים איומים ונוראים.
לאו דווקא אלה שמתארים את עצמם בתור שולטים קשוחים ואכזריים וחסרי פשרות - שם זה נראה לי יותר עניין של קופירייטינג גרוע (ממש, ממש גרוע).
אלא משהו עדין יותר. האופן בו הם מגיבים לשאלות מסויימות. משהו באיך שהם מתארים את ההעדפות שלהם. קשה לי להסביר. מדובר בניואנסים. ולא אותם ניואנסים אצל כל אחד מהחבורה הזאת. ולפעמים זו גם הדרך שבה הנשלטותים שלהם כותבות עליהם.
אני מניחה שלכל אחד פה יש רגעים כאלה לפעמים. אנחנו מתאפקים, בדרך כלל. הרי כולנו פה קצוות של קרחונים. לך תדע מה באמת קורה כשהמצלמה zooms out.
אך לפעמים אני כל כך בטוחה, כל כך בוערת מרוב רצון לתפוס את הנשלטת הבאה שתשקול להיפגש איתו ולומר לה עצרי, חברה שלי, חכי, אל תקפצי לבור הזה.
אבל מתאפקת. אי אפשר להתחיל להידחף ללא הזמנה לחיים של זרים באינטרנט, הרי לא נצא מזה. ידידי היקר קאנט אמר שעלינו לחיות את חיינו באופן כזה שאם כולם-כולם יתנהגו כמוני, אהיה מרוצה מהתוצאה. האם אני רוצה לחיות בעולם שבו אנשים מרגישים בנוח להידחף לעניינים שלי ללא הזמנה? נופ.
יש איזה בחור ששכבתי איתו פעם אחת והוא מתוייק בספריית הזכרונות שלי בתור "הזיון הכי גרוע שהיה לי אי פעם". הסתובבנו באותו מעגל והיו לנו חברים משותפים וגרנו קרוב ויום אחד זרמנו על זיון חברי (כך חשבתי), סתם סטוצון ספונטני בין ידידים. לא ציפיתי להרבה, אבל היינו צעירים וחרמנים והוא היה חתיך ובדרך כלל היה לי חוש טוב לסטוצים אז באמת, כמה גרוע זה כבר יכול להיות.
אבל היה גרוע. לא בקטע של אלים וטראומטי, אלא בקטע שהתחשק לי לשאול אותו אם הזין הזה חדש, כי זה לא נראה שהוא יודע איך משתמשים בו.
סיפרתי על זה לחברה טובה, כי בנות מספרות, צחקנו קצת, לא הרבה, לא צחוק של לעג, צחוק כזה של לנחם חברה על חוויה לא משהו שכבר עברה ואין מה לעשות לגבי זה אז לפחות נצחק על זה. אחרי כמה שבועות הם במקרה הכירו, דרך אותם חברים משותפים הנ"ל, יצאו פעם או פעמיים, והיא סיפרה לי אחרי ששכבה איתו, כי בנות מספרות, ואמרה שהיה אחלה. המשיכה לצאת איתו עוד זמן מה ומאד נהנתה. הם היו זוג נחמד, שרדו כמה חודשים ביחד אאל"ט. קצת הופתעתי. כמובן שאמרתי שעל טעם וריח וגו' ומה שהיה איתי לא קשור אליה ואולי הוא פשוט לא היה בעניין שלי ואולי אני בעצמי זיון גרוע, חה חה, קיצר מה זה משנה, אתם ביחד עכשיו, טוב לך, זה העיקר. אבל בינינו - איזה קטע זה, אה? שלא תגידו סתם לא התלהבתי ממנו. "הכי גרוע אי פעם". קטעים.
קיצר, מה אני מבינה בכלל. לכולם תמיד נדמה שהם יודעים הכל על אנשים אחרים על סמך מילה וחצי, גם לי, אז מה. קורה.
יש איזו בחורה שכותבת בכלוב כבר הרבה שנים, קראתי איזה תגובה וחצי שלה בפורום וישר חיבבתי אותה. כשהתחלתי לשים לב אליה היא הייתה בזוגיות, ו"נראתה" די מאוהבת. גם בן הזוג שלה היה פעיל בפורומים וזה תמיד נחמד לראות פה זוג כזה של שולט ונשלטת שחיים את החלום, שניהם חזק בקטע והם גם גרים ביחד וכל זה. רק מה, היא נשמעת ממש חמודה והוא נשמע מניאק שקרן ומניפולטיבי עם תסביך גדלות. למה? לא יודעת למה. משהו ב"טון דיבור". זה היה לפני מלא שנים, כן? לא התעמקתי בזה בזמנו, למה מי אני, להתעמק ביחסים של אחרים. היא אומרת שטוב לה, ובאמת נשמעת בחורה חכמה ונחמדה ומודעת. תהיתי מה היא מוצאת בעקרג'וק הזה, אבל לא עלה על דעתי לשאול אותה. לא נעים.
אתם הרי יודעים איך זה. פעם אחת חברה קלטה עלי סימנים כחולים והתחרפנה, אמרה לי שאני חייבת לזרוק את הפסיכי שאני יוצאת איתו, שהוא מסוכן, שזה טירוף, שאני לא רואה את זה אבל היא רואה את הרצח בעיניים שלו, היא קלטה את זה ברגע הראשון, מיד היא ראתה עליו שהוא לא נורמלי, אבל לא אמרה כלום כי לא יפה, אבל עכשיו שהיא רואה את הסימנים היא מבינה שצדקה, ואת חייבת לברוח מהר לפני שהוא רוצח אותך!
הוא לא רצח אותי, כמו שאתם מבינים. יצאנו כמה שבועות, היה כיף, אנחנו עדיין ידידים, שנינו התחתנו מאז, פגשתי את אשתו פעם אחת, נראית מאד נחמדה. גם היא עדיין בחיים.
קיצר אתם יודעים איך זה, פעם אחת חברה עושה לכם סצנה כזאת וכל החיים תזכרו שיומרנות זה מעפן.
אז איפה היינו? אה, כן. בחורה. בחור. 2008. או משהו כזה. קיצר, לפני זמן מה נעלמתי מהכלוב לאיזה שנה, אולי יותר, וכשחזרתי דפדפתי קצת אחורה, לראות מה שלום כולם. לא הרבה השתנה, בתכלס. כמה זוגות נפרדו. כמה שולטים שהפכו לנשלטים, אחת שולטת הפכה לנשלטת, אחת שזכורה לי כמתחלפת נראית עכשיו מלבלבת בשיא הדומינטריקסיות שלה, יש איזה אחד שבזמנו חשבתי עליו "אם תמשיך ככה, זה ייגמר בגירושים" ו-וואלה, התגרש. לא שזה מוציא אותי נביאה גדולה, חצי מהבלוג שלו היה קיטורים על אשתו. אז נתקלתי בניק של הבחורה ההיא וחשבתי היי, נעלם הקולר, מעניין מה שלומה, נלך להתעדכן בבלוג שלה". יש בלוג.
ובו היא מספרת על התעללות רגשית של שנים מצד חדל אישים אכזרי וחסר מצפון שככל שהזמן עובר הולך ומתייחס אליה יותר גרוע, עד שיום אחד השד יודע איך היא בורחת ממנו ומתחילה תהליך של שיקום לנפש המרוסקת שלה, ללמוד מחדש לסמוך על עצמה ולהרגיש שהיא אדם בעל ערך ולהתגבר על הצלקות הנפשיות המובנות מאליהן שנשארו מחיים עם בן אדם שמלמד אותה שהיא כלום. היא עדיין נשמעת ממש חמודה. וחכמה. ואמיצה. היא תמיד נשמעה ככה. לקח לה המון זמן להבין שהוא לא הגבר של חייה אלא לוזר שמלכתחילה מחפש יחסי שליטה רק כדי להזין את הגבריריות האומללה שלו, ככל נראה.
זה העציב אותי נורא. לא חשבתי "חבל שלא אמרתי משהו בזמנו", כי זה באמת לא היה המקום שלי להגיד משהו, אבל עדיין, כל מה שהיא כתבה התחבר לרמזים שהיו גם אז, והיא לא יכלה לראות את זה, אתם יודעים איך זה כשאתה "בתוך זה", וגם חברות כנראה לא היו, כי המתעללים האלה תמיד יודעים להרחיק אותך מהחברות וללמד אותך לא להאמין לאף אחד חוץ ממנו, מעין אסון שידוע מראש אבל בעצם לא היה ידוע לאף אחד.
יש עוד אחד שחשבתי עליו, לפני כעשור, שהאסון ידוע מראש. היא אמרה שהיא מאושרת אבל אני ידעתי, חכמה ורגישה שכמותי, שזה רק עניין של זמן עד שכל העסק מתפוצץ, הם משחקים באש, זה ייגמר בבכי, איך החברים שלהם לא רואים את זה, תוך שנה גג היא בשיקום פסיכיאטרי. הם עדיין ביחד. נראה לי שיש להם ילדים. או ילד. או חתול. אנא אערף.
מה אני יודעת? כלום. קצוות של קרחונים.
אנחנו נחשפים לכל כך הרבה עצבים חשופים פה, זה נורא מוזר לפעמים.
התכתבתי פה עם איזה בחור נחמד, התחלנו מדיבור ידידותי על איזה פטיש ואז השיחה זרמה ואמרנו משהו על העבודה והבענו התעניינות הדדית, סמול טוק נורמלי בסך הכל, באיזה תחום את, באיזה תחום אתה, קטעים, מכירה קצת את התחום שלו, באיזו חברה את, ואז פתאום קלטנו שאנחנו כפשע מחשיפת פרטים מזהים! מיד לקחנו צעד אחורה, זה קרוב מידי, חשוף מידי, נעבור נושא, שלא נפר את האנונימיות, שלא נתקרב יותר מידי בטעות. זה אחרי שכבר דיברנו על העדפות מיניות של שנינו, דברים שלחברה הכי טובה שלי אני לא מספרת.
אני חושבת הרבה על האשה ההיא, היא באמת נשמעת כזה אחלה בן אדם, אני חושבת שהיינו יכולות להיות חברות.
אם הייתי כותבת לה, אז, כשהיא הייתה עונה על שאלות אינטימיות בפורום בכזה קור רוח וכזאת גישה חיובית ומפזרת אנרגיות חיוביות של אשה מסופקת, אם הייתי כותבת לה היי, אחותי, את לא מכירה אותי, פשוט ראיתי כמה הודעות שלך בפורום ואת נראית לי אחלה, אז חשבתי שאשתף אותך בכך שלדעתי האישית - בן הזוג שלך, שאיתו את גרה, שאיתך כבר כמה שנים, שאת מספרת עליו שהוא יפה וחכם ומאד אוהב אותך - אז אני חושבת שהוא בעצם לא חכם אלא רק עושה את עצמו, שהוא לא באמת אוהב אותך אלא רק עושה את עצמו, ונראה לי שהוא משגע ואתך וגורם לך להרגיש יותר טפשה ממה שאת וזה מה שגורם לך להרגיש שהוא יותר חכם ממך, אבל אני לא חושבת שאת טפשה בכלל, רק מאוהבת בבן אדם רע, וקורבן למניפולציות, הוא נראה לך טוב עכשיו אבל אני די בטוחה שיום אחד הוא יפגע בך.
אם הייתי כותבת לה משהו כזה, האם היא הייתה מקשיבה לי? מה דעתכם? אתם הייתם מקשיבים לאשה זרה שמשום מקום צצה עם ביקורת יומרנית על מערכת היחסים שלכם? אני לא. אין סיכוי.
אז אני ממשיכה לכתוב פה את החלומות שלי והזכרונות שלי וההגיגים שלי, ממשיכה לקרוא את שלכם, ומרגישה שאני כבר מכירה אתכם, באמת, הרי סיפרתם לי את כל הסודות שלכם, את המאווים הכי כמוסים שלכם, מי מכיר אתכם יותר טוב ממני?
מי מכיר אותי יותר מכם?
ידינו כבולות (pun intended). כולנו יחד ראינו את טרויה נופלת, וידענו שהיא תיפול, ולא יכולנו לעשות שם דבר.
* * *
הפוסט הזה קצת תקוע לי בגרון, אז בשביל להתעודד קצת, הנה שיר של לאונרד כהן על נפילת ערים ונשים.
איזה גבר! גם סקסי וגם חכם, רגיש ואכפתי. שותף אמין לדרך ושותף נלהב להרפתקאות. גורם לי לרצות להיות כולי שלו ולהתכרבל בכף היד שלו, גורם לי לרצות לטרוף אותו ולגרגר עם הדם.
אני באמת, באמת שמצטערת על הבנאליות, אבל מה לעשות שאין מספיק שירים. אין. לנשים יש מליון שירים על כמה שהן מהממות. לגברים יש שירים כמו אנקונדה. רק סולט אן פפה מצילות אותנו וכותבות שירים של נשים שחרמניות על גברים וזה כיף להן. ובכלל, נראה לי שיותר כיף לאהוב כמו גבר. לגבר מותר לאבד את העשתונות, מותר לרדוף ולבכות ולהתאיין. כשגבר עומד על הברכיים (בקטע ונילי) ומתחנן שתקחי אותו זה רומנטי, כשאשה עושה את זה זה עלוב ומשפיל. למה זה חייב להיות משפיל? להתמסר לתשוקות שלנו לא צריך להיות משפיל. זה צריך להיות כיף. זה החיים עצמם.
לא שלנו אין פריווילגיות. בטח שיש. יותר מהצד השולט. שולטות עושות בשיא הכיף דברים שאם גבר היה עושה אז אוי ואבוי. אבל רגע, זה לא העניין כרגע.
או שאולי זה כן. אנחנו המין החלש, אז כשאנחנו מכאיבות זה כאילו מתקזז קצת. נראה לי שזה ככה גם עם רגשות. גברים הם המין הלא רגשן, והלא חלש, אז כשהם שמים את עצמם בעמדת נחיתות זה לא כל כך מפחיד בשבילם.
אוף, אין לי חשק עכשיו. נושא מעניין והדחף שלי לניתוחים אקדמיים כמעט חזק ממני, אבל באמת, לפעמים נורא מתחשק לומר - איזה גבר! לא כי מצ'ואיזם, לא כי דום פנטזיה - גבר טוב באמת. גבר ישר, הגון, אינטליגנטי, מתחשב. לא תשמעו ממני את השיט השובניסטי הזה של גבר-גבר, גבר אמיתי, גברי, וואטאבר. אני לא מעריכה גברים על זה שהם גבריים יותר משאני מעריכה מים על כך שהם רטובים.
חסרים לי יותר שירים. אן ווג כותבות שירי אהבה טובים. אין הרבה כאלה. השיר הזה ניצב לבד בפסגה בתור שיר שסוף סוף אומר, לא "אביר על סוס לבן" ולא "פרא אציל" ולא "נושא אותו בזרועותיו ומכיל אותי ואוהב אותי ומושי מושי..." ולא עוד איזו ערימת קלישאות חסרת תוכן, אלא - "גבר טוב". לא "אני נמסה כשהוא מביט לעברי" אלא -
הוא לא מזיין מהצד, הוא מתייחס אלי בכבוד, הוא מצחיק אותי, הוא חכם, הוא משקיע בי, לא מנסה לעבוד עלי, גלוי לגבי הרגשות שלו, הוא זיון טוב, הוא אבא טוב, הוא תומך בי כשאני זקוקה לתמיכה, אני יכולה לסמוך עליו. ולכן בא לי לרכב עליו בפראות עד הבוקר. לא פרפרים, לא עננים, לא דובוני אכפת לי. אני רוצה להזדיין איתו כל יום ולחבק ולנשק אותו ולעשות איתו ילדים ולקנות איתו רהיטים ולרקוד איתו במסיבות. אני לא סתם מאוהבת בו - אני מעריכה אותו, ומכבדת אותו, ומוקירה אותו.
אני רוצה לעשות לבעלי מיקס-טייפ והשיר היחיד שאני באמת מזדהה איתו הוא השיר הנ"ל. הצעות יתקבלו בברכה :)
ד"א כן יש שירי אהבה לגברים שאני מזדהה איתם, כמו Heat Wave ו- Half Moon למשל. אבל מאד חסר לי הקטע הזה של כבוד והערכה ולאהוב מישהו על זה שהוא בן אדם טוב ולא על העיניים היפות שלו.
לטדי יש עיניים מאד מאד יפות, אבל בואו, לא בגלל זה התחתנתי איתו.
הוא היה בחור טוב. אהב מטאל וספרות, קרא את טולקין באנגלית, הרים משקולות, נתן לי את המעיל שלו כשהיה קר. לא התאהבתי בו. הייתי בת תשע עשרה והלב שלי עדיין היה בשיפוצים מאז שנשבר כשנתיים קודם לכן. הייתי מאד אימפולסיבית ומאד לא רומנטית. גרנו רחוק, לא נפגשנו הרבה, אבל בכל פעם שהייתה הזדמנות הייתי נוסעת אליו לצפון. פעם בכמה חודשים, אולי חצי שנה. זה נמשך כמה שנים. ביום שאחרי פגישה תמיד נהגנו לשלוח תודה לבבית עם מחמאות. מה אנחנו, פראי אדם? נימוסים זה בסיסי.
לא דיברנו כמעט, הסתמסנו על אצלי/אצלך, מקסימום טיפה סקסטינג. העדפתי אצלו. תמיד העדפתי אצל הצד השני. ככה אני יכולה לעזוב בכל רגע. ככה הייתי אז. קודם כל אסטרטגיית יציאה, אחרי זה רוק אנד רול.
הוא היה בחור טוב והוא היה מאד נחמד אלי. לא עשינו הרבה סקס. הוא שנא קונדומים ואני שמתי וטו על חדירה בלעדיהם אז החלק הזה תמיד היה יחסית שולי אצלנו, משהו זריז כזה של יציאה ידי חובה. זה היה נחמד וכן נהניתי מזה, אבל אתם יודעים איך זה תיקתוק, לא בשביל זה נוסעים שלוש שעות באוטובוסים.
הייתי באה בערב ועוזבת בבוקר ובלילה הוא היה מפרק אותי. הייתי יוצאת ממנו מרחפת על ענן אנדורפינים. למיטב זכרוני הוא לא הכאיב לי אף פעם. זה לא הגיוני, נכון? הוא היה כל כך חזק. שקלתי אז משהו כמו 70-80 קילו. לא המון, אבל לא אצבעונית. הוא היה מרים אותי כאילו אני כלום. מקפיץ אותי מהרצפה לידיים שלו כמו כדורסל. בשבוע שאחרי הייתי יושבת בעבודה ומלטפת מתחת לשולחן את הסימנים הכחולים שלי ומרגישה מלכת העולם.
התקופה הזאת נגמרה בנחת, בלי סקנדל ובלי שברון לב. זו הייתה יזיזות מופלאה אך זה כל מה שזה היה. מתישהו התגעגעתי והתקשרתי. החברה שלו ענתה ואז ידעתי שזה באמת נגמר. נעצבתי. לא התאהבתי בו אבל הייתי מאוהבת במה שהיה בינינו. ההרמוניה. הפשטות. באותם רגעים אהבתי אותו על מה שעשה לי ואני חושבת שהוא אהב אותי על החופש שאיפשרתי לו.
אני מאמינה באהבה בסטוצים, אתם יודעים? לא בדיוק אהבה במובן המילולי שלה, של דאגה וערבות וכל זה, אבל מעין אכפתיות גדולה שנותנים לה להיות איתנו לכמה שעות. ידידות. רצון טוב. אני חושבת שהייתי מאמינה באהבה חופשית, אם העולם היה קצת יותר נחמד.
אני לא מתגעגעת אליו. לא חשבתי עליו כבר שנים, אני בקושי זוכרת איך הוא נראה. אבל אני זוכרת איך זה הרגיש, להיות פלסטלינה בידיים שלו, ולפעמים אני מתגעגעת לזה.
לא אליו, לא אל האדם שהוא, למרות שהוא באמת היה אחלה בן אדם, אבל אתם יודעים איך זה, אנשים טובים באמצע הדרך, לא תמיד אפשר לשמור את כולם, לפעמים זה להגיד תודה על הטוב שהיה ולהמשיך הלאה. אני מתגעגעת למה שהיה לי, בזכותו. אני כבר לא מי שהייתי אז והחיים שלי יותר טובים היום משהיו אז. זה היה כל כך פשוט בינינו, כל כך קל, כמו שרק בגיל 21 אפשר להיות, כשכל העולם מרגיש כמו מתנה שעוד לא קרעת ממנה את העטיפה.
לפעמים אני נזכרת שפעם, מזמן, היה מישהו בחיי שהכל היה נורא פשוט איתו. הוא לא דרש ממני שום דבר, פשוט היה שם בשבילי, עם חיוך וזוג אזיקים (היו אזיקים? בחיי, אני לא זוכרת כמעט שום דבר. מנסה עכשיו להיזכר בשביל לכתוב על זה וגורנישט, בלנק), בכל פעם שרציתי אותו. תמיד שמח כשבאתי ואף פעם לא כעס שהלכתי.
מישהו שיכולתי לבוא ולומר לו "תפרק אותי" והוא היה נענה בשמחה, בלי צורך בהסברים ובלי מילות בטחון (נראה לי. למיטב זכרוני מעולם לא דיברנו על גבולות בכלל. הכל איכשהו קרה בטבעיות נעימה, כמו נשיקה ראשונה) ובלי השלכות. הרמוניה. אני כותבת על זה וזה נשמע לי כמו חלום. כמו קסם. ככה אני גם זוכרת את זה, כאילו חלמתי את זה, נעים ורחוק ובלתי אפשרי. לא זוכרת על מה דיברנו, לא זוכרת מה עשינו אפילו, רק את השלווה שהרגשתי, תוך כדי ואחר כך.
זה לא חסר לי בכלל, שיהיו לי מערכות יחסים כאלה, תועלתניות, חד מימדיות. אפילו קצת.
אבל לכל חוויה יש את הקסם הייחודי שלה ולפעמים אני נזכרת כמה שלווה הרגשתי, כמה נעים זה היה שיש מקום שאפשר לבוא אליו ורק לומר "תפרק אותי" וזהו, לא צריך יותר לעשות שום דבר, רק לעצום עיניים ולהתמסר לספייס. רק זה חסר לי, לפעמים. לא רוני, לא הידיים החזקות שלו ולא והחיוך הלבבי שלו, למרות שתמיד אזכור אותם לטובה.
אלא היכולת לבוא למישהו שאני סומכת עליו ולא להסביר, ולא להעניק, ולא לתכנן, ולא לתאם. רק לבוא, ולומר: תפרק אותי.
מסוגת "פעם נהגתי לצאת עם אנשים שהכרתי בכלוב". חח. תמיד מצחיק אותי להגיד את זה. כשאני נזכרת בתקופה הזאת אני נדהמת מכמה שהיא בעצם הייתה קצרה. אולי שנתיים. זה הרגיש הרבה יותר. זו הייתה "שנת הכן" שלי. אני שמחה עליה.
בזמנו הצטערתי שהיא לא הייתה ארוכה יותר, היו לי הרבה תוכניות והן נקטעו בפתאומיות, אבל אולי זה לטובה. אני לא טובה בלדעת בעצמי מתי לעצור, רגע, פאוזה. למה אני אומרת את זה על עצמי? אני דווקא כן טובה בזה. מה שאני לא טובה בו, למען הדיוק, הוא אשכרה לעצור, אחרי שהבנתי עם השכל שלי שהגיע הזמן לעצור. דומה אך לא זהה.
אני שפחה של הסקרנות שלי, רוב הזמן.
בכל אופן, היו ימים. נפגשתי עם כמה וכמה אנשים מפתיעים ולא קרו לי דברים רעים, כנראה כי שמרתי על הנהלים. לא תמיד. עכשיו כשאני חושבת על זה, כנראה שהייתה לי אינטואיציה מאד טובה. כי היו לי נהלי בטיחות, אבל פעמיים שכחתי מהם. פשוט שכחתי. הוא הציע וזרמתי וזה הרגיש לי בסדר ואז מצאתי את עצמי באמצע היער וחשבתי היי, איך זה, בעצם, שהסכמתי לבוא לכאן? פאוזה. זה מובן שמדובר בשני אנשים שונים, כן? פשוט עם שניהם איכשהו יצא שהרגע שבו הבנתי שאם ארצה לברוח עכשיו אז לא אוכל, היה ביער. או חורשה. אל תהיו קטנוניים. ובמקרה שני האנשים האלה היו אנשים נחמדים מאד שלא עלה על דעתם לעשות לי משהו רע. עם אחרים שמרתי על הנהלים והכל היה בסדר ולא היה רגע שבו הם הציעו משהו שמנוגד לנהלים ושכחתי שאסור. הייתי ילדה טובה. אבל אולי כל מה שהייתי זה ילדה שהדקירה הקטנה בבטן שלה שאומרת לה "זהירות" הייתה דייקנית. מה אני מקשקשת? הייתי ילדה ממוזלת. זה מה שהייתי. היה לי כל כך הרבה מזל שזה לא ייאמן.
כרגיל אני נסחפת. הסיפור שלי היום הוא דווקא קטן מאד. סיפור על מישהו שלא פגשתי בכלל. כלום לא קרה בינינו.
תכננו להיפגש. אני כבר לא זוכרת על איזה רקע, אבל למיטב זכרוני לא ממש דיברנו הרבה. התכתבנו קצת על רקע עניין אחד משותף, הייתי כנראה במצב רוח זורם ואמרנו יאללה, פגישה. ביקשתי תמונה שלו לפני שנפגש. לא חשבתי על הקטע הזה שאנשים מחליפים תמונות בשביל לאמוד יופי. רציתי פשוט לדעת עם מי אני נפגשת, להרגיש קצת יותר בטוחה, משהו כזה. אז הוא שולח לי תמונה ואני מסתכלת על הפנים שלו וחוטפת צמרמורת. ברור לי, כשמש, שאסור לי להיפגש עם האיש הזה. קשה לומר בדיוק למה אבל אני מביטה בתמונה ומרגישה שאני מסתכלת על בן אדם רע. מה רע בו בדיוק? לא יודעת. דקירה בבטן.
אולי הדקירה היא פשוט המחשבה "הוא מכוער" ואני סתם עושה רציונליזציה? אבל בעצם, הוא לא כזה מכוער. ליתר דיוק, אני לא זוכרת שהמחשבה הזאת, כן יפה, לא יפה, בכלל עברה לי בראש. עם המבט הראשון, שבריר שניה, המחשבה הראשונה שלי הייתה "מסוכן". את זה אני זוכרת.
ביטלתי את הפגישה. לא זוכרת איך הסברתי את עצמי בדיוק, אבל זוכרת שלא עם שקרים. נראה לי שאמרתי רק שהחלטתי לוותר. לא מיד. זה לא שקיבלתי תמונה ועניתי "אוקיי אז לא". נראה לי שחשבתי על זה קודם. לא עקרוני. אמרתי שצר לי אך החלטתי לא להיפגש. משהו כזה. נימוס בנאלי.
ואז הוא התחיל לקלל.
גם שם אני לא זוכרת את הפרטים. עברו כ-12 שנים, וכל התכתובת הייתה במסנג'ר בכלל. רק זוכרת שזה היה כל כך תלוש, כל כך לא נורמלי. בהתחלה הוא איבחן שביטלתי אחרי שראיתי תמונה, שזה נכון בתכלס, אני יכולה להבין למה הוא חשב שזה עניין של יופי ולמה הוא נעלב. אבל עוצמת הקללות שיצאה ממנו הייתה כל כך גדולה יותר מהכלום שהספיק להיות בינינו, והתוכן שלהן נראה כה רחוק מתוכן העלבון שגרמתי לו, וזה היה כל כך מיידי, הייתי המומה. פתאום, לפתע, פרץ גידופים אגרסיבי ותלוש, כל כך תלוש, זה היה החלק הכי מפחיד, איכשהו. אם היה קורא לי שטחית, מילא. אבל זה היה... חבל שאני לא זוכרת, אני מבינה שהסיפור פחות אמין ככה. אבל לא רוצה להמציא עכשיו. זה סיפור אמיתי ואני רוצה לשמור אותו ככה. זה לא פוסט פרוזאי. אז הוא הגיב באגרסיביות פתאומית, ללא בילד-אפ וללא שמץ בושה. רגע של wow that escalated quickly.
הדקירה צדקה, מסתבר.
תודה לך, דקירה. מי יודע ממה הצלת אותי לאורך השנים.
קראתי בהמשכים את התחקיר של הארץ על יהודה נוריאל, שלא שמעתי עליו עד כה, ומסתכלת על התמונה שלו וחושבת על כל הנשים שהרגישו, הן אומרות שהרגישו, את הטוויסט הזה בבטן, אבל הן לא ידעו שזה מה שזה. הן הרגישו התרגשות. משיכה. אדרנלין. תחושה הכי טובה בעולם. תחושה שפעם הייתי מוכנה למות בשבילה. זה מרגיש דומה. אבל לא בדיוק זהה. למה הן לא הבדילו? אני חושבת שזה עניין של לסמוך על עצמך, בין השאר. הן כולן אמרו שהוא תפס אותן בזמן חלש. אחרי פרידה, אחרי שינוי קריירה, כאלה דברים. זמן של חוסר בטחון, זמן של ספקות עצמיים. מהימים האלה שאת לא סומכת על עצמך. אני מסתכלת על התמונה שלו ומרגישה את הדקירה ההיא אבל בעוצמה כפולה. לא חשש, ודאות מוחלטת. פנס אדום גדול מהבהב, סכנה. איך אפשר שלא לראות את זה?
אבל הו, אני הרי יודעת איך אפשר. איך למדתי להבדיל בין דקירת האזהרה לדקירת ההתרגשות? הייתי צריכה לטעות קצת כדי ללמוד את ההבדל. פה נכנס עניין המזל. כשטעיתי, בכל זאת לא קרה אסון, איכשהו. זה כל פעם קרה למישהי אחרת. בא לי לבכות כשאני מבינה שבנשימה אחת כתבתי שהיה לי מזל ושזה קרה למישהי אחרת. איזה דבר נורא להגיד. ואני יודעת למי זה קרה, כן? זו לא "מישהי אחרת" מעורפלת, משוערת, סטטיסטית. לפחות פעמיים (כלומר, פעמיים שאני יודעת עליהן ממקור ראשון. לא סופרת את השמועות שלא אימתתי) נערה שהכרתי נאנסה במסיבה שבה הייתי גם אני, והייתי שיכורה וחרמנית עם כל ההגנות למטה ורק אלוהים יודע למה היא ולא אני.
אנחנו רוצות להגן זו על זו, לא רק אנחנו, אנשים טובים רוצים לעזור, לפעמים זה נורא מגושם, לפעמים זה אפילו מתהפך על עצמו ויוצא מיזוגני (זוכרים את "שמרי על הכוס שלך"?), אבל אי אפשר להתגונן מסוציופתים, מתי נלמד, זה אף פעם לא ה"לא מנעתי", אם אי אפשר להתגונן לפחות לא נשאל נשים מה הן לבשו, כשקוראים ככה את העדויות ברצף מבינים שזה לא עלינו, שהמשימה בלתי אפשרית וממולכדת והכי לא הוגנת שיש. אז אנחנו כותבות רשימות של סימני אזהרה, איך לדעת שאת תחת התעללות, איך לדעת שאת על סף אסקלציה, תילי תילים של עצות.
העצה שאני תמיד נותנת היא לספר לחברות. לספר, לספר, לספר. זה נותן פרספקטיבה, זה נותן לך לעשות סקר ולקבל מגוון נקודות מבט וזה מאיר לך את הבליינד ספוט. כי התרחישים רבים ואי אפשר לשנן את הכל ולא תמיד מה שנראה כמו סימן רע הוא באמת סימן רע, מי כמונו יודע. זה נורא תלוי נסיבות. ואם את הצפרדע שמתבשלת, מבט מבחוץ יכול לעזור לך לראות. וגם להגיש עזרה פיזית. הסוד הוא ידידו הטוב של הרשע. הוא זקוק למעטה החשיכה. חשפי אותו והוא מתפורר בשמש, כמו ערפד.
(דימוי טוב, ערפד. אפשר לפתח את זה לסיפור שלם).
יש קטע, די בהתחלה, בספר 1984, שבו הגיבור מהרהר בכך שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר, הוא מרגיש שהחיים יכולים להיות יותר טובים ממה שהם, מרגיש את זה במעין אינטואיציה, נשען על זכרון חמקמק שקבור בתת המודע, מבלי שיש לו אף פיסת מידע שתומכת בתחושה הזאת. ספרי ההסיטוריה שוכתבו, העדים הושמדו, ככל שידוע לו העולם תמיד היה בדיוק כפי שהוא עכשיו. ובכל זאת, דקירה בבטן.
אולי זה הדבר הראשון שצריך להגיד לנשים, לכולנו. כי איכשהו העולם עושה לנו גאזלייטנג קיבוצי. והשלב הראשון שמסתבר שהוא לא מובן מאליו הוא לזכור שאם את מרגישה שמשהו לא בסדר - אז משהו לא בסדר. ולעזאזל הנימוסים, והנחמדות, והלא להעליב והאולי בכל זאת. אם את מרגישה, בבטן או בראש או בזרת, דקירה קטנה שלוחשת לך היי, משהו פה לא בסדר.
אז משהו לא בסדר.
אולי אחרי בירור תגלי מה זה היה ותחליטי שאת מאשרת את זה ואפשר להמשיך.
אבל זו תמיד זכותך להקשיב לאינטואיציה שלך. ואנשים שלא רוצים להשחית אותך יקבלו את זה בהבנה כשתרצי לעצור. אנשים הגונים לא נעלבים כשבפגישה הראשונה את אומרת "אני לא סומכת עליך עדיין". ואם את לא מרגישה אמון - זה לא כי את אחת כזאת, בעייתית, שלא יודעת לתת אמון. זה אומר שאת בסדר גמור, שהרדארים שלך מכויילים וההגאים אחוזים היטב.
הייתה שם מרואיינת אחת שלא נפלה חזק. אמרה שעשה לה "עקיצה" אבל היא לא ממש נפגעה, פשוט הבינה שהוא לא סבבה. אחרי תקרית אחת היא הבינה. איך רק היא הבינה? מה היה לה, בתוכה, שעזר לה לראות שלא היא אשמה, זה לא פגם בתפיסת המציאות שלה, הוא פשוט שקרן עלוב? אחת שסומכת על עצמה. אחת שלא הייתה, במקרה, בדיוק ביום חלש. איך נזהרים מסוציופתים? זה בלתי אפשרי הרי, זה הקטע בהם, שהם השקרנים הטובים בעולם.
ובכל זאת.
אני לא חושבת שאנחנו צריכות ללכת עם הפחד לכל מקום. להיפך. אני חושבת שאם היינו יותר סומכות על עצמנו, ואם אפשר היה קצת יותר לסמוך על האנשים ההגונים (דווקא ההגונים, אלה שלא פוגעים בך בעצמם לעולם, אבל ממשיכים לצאת לבירה עם הקולגה ה"לא שגרתי" שלהם), היה קל יותר לא לפחד מכל צל. לא להרגיש שזה אורב מכל פינה, שזה יקפוץ עליך דווקא ממי שהכי לא ציפית ממנו, מהידיד, מהעמית, מהמורה, מהשוטר. לא רק התקיפה - הגאזלייטינג. הפקפוק הזה בעדות הראיה שלך.
אין מסקנה. האיש ההוא, זה עם הקללות, זה לא היה אירוע שהשפיע על החיים שלי, אבל הוא השאיר עלי רושם. אני לא חושבת עליו הרבה, זה היה מזמן. אבל בכל פעם שאני קוראת על איזה יודה כזה, או בכל פעם שמישהו שאני בקושי מכירה מנסה לגרום לי לאפקט הכלבלב, אני נזכרת בו. כמו מזכרת מטיול, משהו קטן שמסתכלים עליו ונזכרים בכל החוויות. אני מהרהרת באיש הקטן הזה ונזכרת, מזכירה לעצמי שוב, בעיקר מזכירה לעצמי שזה בסדר להאמין ש: בדרך כלל אני צודקת.
