הגרפומניה שלי יוצאת משליטה. אני מגיהה פחות ופחות וכותבת יותר ויותר.
אני מסתכלת על פוסטים אחרונים וחושבת לעצמי, מה זה השטויות האלה? מה עובר עלייך יולי?
אולי זה בגלל שטוב לי? טוב לי לאחרונה. משהו טוב עובר על טדי והסקס איתו פתאום השתדרג והגיע לגבהים חדשים. זה מאד לא מובן מאליו וזה עושה אותי מאושרת. לא כי סקס זה מה שעושה אותי מאושרת (זה כן, עד כדי כך שזה מה שמנהל אותי בחיים, אבל זו לא הנקודה כרגע), אלא כי זה נראה לי מגניב שאחרי מלא שנות נישואים, עוד יש לאן לעלות.
האמת שזו הייתה התוכנית שלי מלכתחילה. כלומר, כשהתחתנתי. שתמיד יהיה לאן לעלות. שתמיד נמשיך להסתקרן ולחפש מה עוד. תמיד האמנתי. אבל אתם יודעים איך זה, יש תקופות שנראה שלעולם לא נתרגש יותר. זה עובר. איזה כיף שזה עובר.
אני לא חושבת שזה זה. דווקא כשרע לי אני כותבת גרוע, באמת גרוע, משהו דלוקס. זה לא זה.
זה פשוט התקף גרפומניה. זה גורם לי לכתוב מהר יותר, אני חסרת סבלנות, לא נצמדת לנושא, מלא זרם תודעה, איף. כל פוסט מתחיל בהרהורים על חיי נישואים, עובר למתכונים, משם למטאל, משם לליקוק בהונות, ומסתיים חגיגית בשירה מודרנית בנושא ברזים לאמבטיה.
לשמור בטיוטה אתם אומרים? הו, שמרתי טיוטה. שמרתי עשרים טיוטות. או מאה. אין לי מושג. חרגתי מהעמוד הראשון ב"ניהול פרסומים" אז הפסקתי לספור. עם תדירות הפרסומים פה, אתם לא מתארים לעצמכם כמה ברברת חסכתי מכם לאחרונה. תגידו תודה.
כמעט ואמרתי "תגידו תודה, ביצ'ס". למה אני אוהבת את הבלוג ההוא כל כך? הוא מצחיק אותי מאד. קולע בול להומור הבררני שלי, חובב המינמליזם.
אתם יודעים כמה בלוגים יש לי במועדפים? גם אני לא. מלא. בהזדמנות אכין פוסט המלצות מסודר, משהו מושקע, עם חלוקה לז'אנרים ומפרט טכני, כי מגיע להם, באמת, אנשים פה ממש משקיעים בקוראים שלהם, מגיע להם כל ההלל האפשרי.
וכמה מעט אפשרי, במסגרת הנסיבות.
אין לי ז'אנר אהוב. אני גרגרנית בנפשי, במהות שלי. תמיד רוצה הכל בבת אחת.
דני ליטני שר "אין לך מנוחה, תמיד רוצה הכל בבת אחת" ואני מתאהבת בו מחדש, כמו עם כל שיר שלו. שמתם לב לקוי הדמיון בין "משבר אמון" לבין I'm Your Man של לאונרד כהן? לא ברמת רובין ת'יק ומרווין גיי, סתם איזו שורה באחד שמהדהדת את השני, משהו נחמד כזה.
ככה גם פה. פעם רציתי להיות עקבית, שיהיה לי פה סגנון מסויים, שלאנשים תהיה סיבה לחזור. אנשים אוהבים לחזור למקום בו הם יודעים מה מצפה להם. אולי בכל זאת יש משהו, הרי אני לא יכולה לכתוב שלא כמו עצמי, אבל בכל זאת. התחלתי לאהוב את הבלאגן. התרגלתי. קיבלתי את עצמי כמו שאני והתרגלתי.
ובכל זאת אני מעצבנת את עצמי עכשיו. "סקר דעת קהל", אז תעשי סקר יא קרציה, מה את מבלבלת את המוח? זו בדיוק הסיבה שאף אחד לא קרא את הפוסט על אין יור מומנט, שיהיה לך ברור.
התכוונתי לעשות סקר אבל אני לא מצליחה אפילו להגדיר את הדבר שאותו אני סוקרת. אולי אני רוצה לומר - תעשו טובה, כשאני גרועה אז תגידו לי, טוב? אתם הקוראים הכי טובים ומפרגנים בעולם כולו, אכפת לי מכם ודעתכם חשובה לי מאד. אולי יותר מהכל. כלומר, בלי דעתכם, מה היה הטעם לכתוב פה בכלל? התמכרתי אליכם. אני אוהבת אתכם, באמת. אני אסירת תודה על כך שאנשים חכמים ורגישים כמוכם מסכימים לקחת את הזמן ולקרוא את הבלוג שלי ואף להגיב.
זה נשמע ציני? זה לא.
מכירים את פול אוסטר? בטח מכירים, את אני כבר יודעת בוודאות שמכירה, ואת, ואת, גם את שם מאחורה.
מכירים את "ליל האוב"? ספר נוראי. אני לא זוכרת על מה הוא אבל זו באמת הייתה נפילה שאין כמוה. מה בסך הכל קרה? סופר שכל הספרים שלו די אותו הדבר, ניסה לגוון.
כשיוכי ברנדס מגוונת זה בסדר. עדיין יש את המאפיינים שלה אבל כל סיפור והקסם המיוחד שלו. אוסטר לא יודע לגוון. הוא חייב לכתוב על התאיינות, הוא חייב לכתוב בגוף ראשון, הוא חייב לציין יהדות של דמויות מבלי להפוך את זה לרלוונטי לעלילה, הוא חייב לתת להן משפחה נבחרת, והוא חייב שמתישהו, כך או אחרת, תהיה הפסקת חשמל. נכון לפעמים כשממש אוהבים סופר כבר לא טורחים לקרוא את המאחורה של הספר? פשוט מתחילים לקרוא ויודעים שזה יהיה טוב? את "ליל האוב" קראתי כשהייתי בתקופת אוסטר, רק גיליתי אותו ומיד תקתקתי ארבעה ספרים שלו והתמוגגתי נורא, וזה היה החמישי. אני לא זוכרת על מה הוא. רק שזה לא היה אוסטרי. חח. איך מנקדים פה? יש לי מחשב חדש וחלק מקיצורי המקשים שונים מהרגיל ולא עובד לי הניקוד עם הקאפס והמספרים.
מעניין איך מרגישים אנשים שיש להם שקט בראש.
