מכירים את הקטע הזה שאתם ממש מעריכים מישהו, חושבים שהוא חכם וטוב לב ושנון ובאופן כללי אחלה בן אדם, ואז בפייסבוק הוא משתף פוסטים מסוג "שתפו את הפוסט ותייגו מאה מחבריכם הטובים ואולי תזכו בקילו תפוחים"?
אז לאחרונה זה קורה לי מלא.
לא רק עם אחותי, איתה זה כבר לא חדש, כל שני וחמישי מתייגת אותי על דברים כאלה. ככה גיליתי שההגרלות האלה לא מזוייפות כמו שהן נראות, היא זכתה במלא ג'אנק חינמי בשיטה הזאת, חלקו אפילו לא ג'אנק. קורה עם המון אנשים, מאלה שבראש שלי היו מסומנים כ"ממש ממש אבל ממש אחלה, בפער גדול מהרוב".
וכשאחד מהאנשים האלה פתאום זורק לי "אבל יולי, שחורים הם באמת יותר אלימים מלבנים. רק תסתכלי על אוכלוסיית האסירים בארה"ב";
או "אבל יולי, את לא יכולה לדעת מה קרה שם. אולי היא זאת שארגנה את כל האירוע";
או "אבל יולי, את לא יכולה לצפות ששני גברים ילכו יד ביד ברחוב ושאנשים דתיים יכילו את זה ולא יפגינו נגדם";
אני עוצרת כאן, יש המון דוגמאות אבל לא בא לי לשחזר. אני לא נהנית מזה.
זה הכל נשמע לי כמו ניסוחים שונים ל"לא ככה אני בוחר לחשוב על מים" (למי שלא מכיר - מומלץ בחום: פה התכוונתי לשים קישור לקטע וידאו שבו המשפט הזה הופיע אבל בזמן הכתיבה לא מצאתי אותו. מאז מצאתי, אבל זו הרצאה של שעה וחצי ועם ההטמעה זה סתם תקוע פה, אז מעבירה את הקישור לסוף ומצרפת כאן את הציטוט המלא שממנו לקוחה ההערה על המים)
“Water is two parts hydrogen and one part oxygen. What if someone says, "Well, that's not how I choose to think about water."? All we can do is appeal to scientific values. And if he doesn't share those values, the conversation is over. If someone doesn't value evidence, what evidence are you going to provide to prove that they should value it? If someone doesn't value logic, what logical argument could you provide to show the importance of logic?”
נראה לי שבמקור זה נאמר על חוסר הטעם שבויכוחים תיאולוגיים אבל אולי זה עובד גם על חיסונים.
אנשים שתפסתי מהם ופתאום אומרים את הדבר האחרון שציפיתי מאדם רגיש ואינטליגנטי לומר. לפעמים דבר שסותר לגמרי דברים שהם אמרו בעבר. זה שובר לי את הלב כל פעם מחדש.
תוכלו אולי לומר עכשיו - דעות שונות, את מאד שיפוטית, זה שמישהו לא מסכים איתך לא אומר שהוא לא בסדר... אוקיי. סבבה. אולי. זה לא הופך את הלב שלי לפחות שבור.
אני אמשיך להאמין שקיימת אמת בעולם (הגם שאינה בהכרח נגישה לנו) ואמשיך להאמין במוסר שלא נובע מזמן ומקום ודיעה אלא מהמצפון שלנו, שהוא אולי כח מסתורי או מגוון מכדי שאצליח להגדיר אותו היטב, אבל הוא זה שקובע אילו מין אנשים אנחנו.
ואמשיך להאמין שבסופו של דבר מה שקובע, הוא ההשתדלות שלנו להיות בסדר. מה זה קובע? לא יודעת מה זה קובע. בעצם זה לא קובע כלום. פשוט, ככה אני בוחרת את החברים שלי. וכמו שזה מבעס נורא כשהזמר האהוב עליך פתאום שונא את ישראל, כי אהבת אותו ואוף, ככה זה כשאנשים שחשבתי שבצד שלי, מסתבר שהם לא בצד שלי.
מבעס.
כשזו אחות זה קצת אחרת. אני אמשיך להיות חברה שלה לא משנה בכמה פוסטים מטומטמים היא תתייג אותי או כמה פעמים היא תסרב לשמוע מטאל.
עם אנשים אחרים אפשר לשחרר. תלוי כמה הם חשובים לך, כנראה. החברה הכי טובה שלי מהגן גדלה להיות ביביסטית ואני עדיין חברה שלה כי כבר אהבתי אותה מאד כשזה קרה. אבל איך זה קרה? איפה הייתי?
טוב, זה לא משנה עכשיו. יחסי אנוש הם לא שחור לבן, כך שמעתי.
תקשיבו לסם האריס, זה עוזר.
קישור ראשון - 20 וקצת דקות על אמפיריות ומוסר ועל היעדר הסתירה ביניהם.
(ויש לי תשובה לטיעון הפגום שלו על הטאליבן. אני חושבת שהוא פשוט לקח דוגמה לא טובה והנקודה עוברת יפה גם בלעדיה, אבל אם יש פה מישהו שזה מה שמפריע לו אז לא אכפת לי להיכנס לפינה הזאת).
קישור שני - ההרצאה שממנה לקוח הציטוט על המים. החלק המסויים שאליו התייחסתי מתחיל ב-21:46 אבל ההרצאה כולה מאד מומלצת - קלה לשמיעה, משעשעת, נעימה, מעניינת, מאירת עיניים. באמת בובה של הרצאה. ואם לא בא לכם הכל אז גללו לקטע הנ"ל שלפחות תשמעו את האנלוגיה החמודה עם האבעבועות השחורות.
מוסר הוא לא תמיד שחור לבן, אבל לפעמים הוא כן. לפעמים דבר הוא טוב, או רע, ולא רלטיבי.
ומתחיל להימאס לי מהרלטביזם המוסרי שפולש לכל דיון יומיומי לאחרונה. זה מדכא נורא.
