קראו לו רוני.
נפגשנו במועדון לילה.
הוא היה בחור טוב. אהב מטאל וספרות, קרא את טולקין באנגלית, הרים משקולות, נתן לי את המעיל שלו כשהיה קר. לא התאהבתי בו. הייתי בת תשע עשרה והלב שלי עדיין היה בשיפוצים מאז שנשבר כשנתיים קודם לכן. הייתי מאד אימפולסיבית ומאד לא רומנטית. גרנו רחוק, לא נפגשנו הרבה, אבל בכל פעם שהייתה הזדמנות הייתי נוסעת אליו לצפון. פעם בכמה חודשים, אולי חצי שנה. זה נמשך כמה שנים. ביום שאחרי פגישה תמיד נהגנו לשלוח תודה לבבית עם מחמאות. מה אנחנו, פראי אדם? נימוסים זה בסיסי.
לא דיברנו כמעט, הסתמסנו על אצלי/אצלך, מקסימום טיפה סקסטינג. העדפתי אצלו. תמיד העדפתי אצל הצד השני. ככה אני יכולה לעזוב בכל רגע. ככה הייתי אז. קודם כל אסטרטגיית יציאה, אחרי זה רוק אנד רול.
הוא היה בחור טוב והוא היה מאד נחמד אלי. לא עשינו הרבה סקס. הוא שנא קונדומים ואני שמתי וטו על חדירה בלעדיהם אז החלק הזה תמיד היה יחסית שולי אצלנו, משהו זריז כזה של יציאה ידי חובה. זה היה נחמד וכן נהניתי מזה, אבל אתם יודעים איך זה תיקתוק, לא בשביל זה נוסעים שלוש שעות באוטובוסים.
הייתי באה בערב ועוזבת בבוקר ובלילה הוא היה מפרק אותי. הייתי יוצאת ממנו מרחפת על ענן אנדורפינים. למיטב זכרוני הוא לא הכאיב לי אף פעם. זה לא הגיוני, נכון? הוא היה כל כך חזק. שקלתי אז משהו כמו 70-80 קילו. לא המון, אבל לא אצבעונית. הוא היה מרים אותי כאילו אני כלום. מקפיץ אותי מהרצפה לידיים שלו כמו כדורסל. בשבוע שאחרי הייתי יושבת בעבודה ומלטפת מתחת לשולחן את הסימנים הכחולים שלי ומרגישה מלכת העולם.
התקופה הזאת נגמרה בנחת, בלי סקנדל ובלי שברון לב. זו הייתה יזיזות מופלאה אך זה כל מה שזה היה. מתישהו התגעגעתי והתקשרתי. החברה שלו ענתה ואז ידעתי שזה באמת נגמר. נעצבתי. לא התאהבתי בו אבל הייתי מאוהבת במה שהיה בינינו. ההרמוניה. הפשטות. באותם רגעים אהבתי אותו על מה שעשה לי ואני חושבת שהוא אהב אותי על החופש שאיפשרתי לו.
אני מאמינה באהבה בסטוצים, אתם יודעים? לא בדיוק אהבה במובן המילולי שלה, של דאגה וערבות וכל זה, אבל מעין אכפתיות גדולה שנותנים לה להיות איתנו לכמה שעות. ידידות. רצון טוב. אני חושבת שהייתי מאמינה באהבה חופשית, אם העולם היה קצת יותר נחמד.
אני לא מתגעגעת אליו. לא חשבתי עליו כבר שנים, אני בקושי זוכרת איך הוא נראה. אבל אני זוכרת איך זה הרגיש, להיות פלסטלינה בידיים שלו, ולפעמים אני מתגעגעת לזה.
לא אליו, לא אל האדם שהוא, למרות שהוא באמת היה אחלה בן אדם, אבל אתם יודעים איך זה, אנשים טובים באמצע הדרך, לא תמיד אפשר לשמור את כולם, לפעמים זה להגיד תודה על הטוב שהיה ולהמשיך הלאה. אני מתגעגעת למה שהיה לי, בזכותו. אני כבר לא מי שהייתי אז והחיים שלי יותר טובים היום משהיו אז. זה היה כל כך פשוט בינינו, כל כך קל, כמו שרק בגיל 21 אפשר להיות, כשכל העולם מרגיש כמו מתנה שעוד לא קרעת ממנה את העטיפה.
לפעמים אני נזכרת שפעם, מזמן, היה מישהו בחיי שהכל היה נורא פשוט איתו. הוא לא דרש ממני שום דבר, פשוט היה שם בשבילי, עם חיוך וזוג אזיקים (היו אזיקים? בחיי, אני לא זוכרת כמעט שום דבר. מנסה עכשיו להיזכר בשביל לכתוב על זה וגורנישט, בלנק), בכל פעם שרציתי אותו. תמיד שמח כשבאתי ואף פעם לא כעס שהלכתי.
מישהו שיכולתי לבוא ולומר לו "תפרק אותי" והוא היה נענה בשמחה, בלי צורך בהסברים ובלי מילות בטחון (נראה לי. למיטב זכרוני מעולם לא דיברנו על גבולות בכלל. הכל איכשהו קרה בטבעיות נעימה, כמו נשיקה ראשונה) ובלי השלכות. הרמוניה. אני כותבת על זה וזה נשמע לי כמו חלום. כמו קסם. ככה אני גם זוכרת את זה, כאילו חלמתי את זה, נעים ורחוק ובלתי אפשרי. לא זוכרת על מה דיברנו, לא זוכרת מה עשינו אפילו, רק את השלווה שהרגשתי, תוך כדי ואחר כך.
זה לא חסר לי בכלל, שיהיו לי מערכות יחסים כאלה, תועלתניות, חד מימדיות. אפילו קצת.
אבל לכל חוויה יש את הקסם הייחודי שלה ולפעמים אני נזכרת כמה שלווה הרגשתי, כמה נעים זה היה שיש מקום שאפשר לבוא אליו ורק לומר "תפרק אותי" וזהו, לא צריך יותר לעשות שום דבר, רק לעצום עיניים ולהתמסר לספייס. רק זה חסר לי, לפעמים. לא רוני, לא הידיים החזקות שלו ולא והחיוך הלבבי שלו, למרות שתמיד אזכור אותם לטובה.
אלא היכולת לבוא למישהו שאני סומכת עליו ולא להסביר, ולא להעניק, ולא לתכנן, ולא לתאם. רק לבוא, ולומר: תפרק אותי.
ולדעת שהמנה שלי בדרך.
