מסוגת "פעם נהגתי לצאת עם אנשים שהכרתי בכלוב". חח. תמיד מצחיק אותי להגיד את זה. כשאני נזכרת בתקופה הזאת אני נדהמת מכמה שהיא בעצם הייתה קצרה. אולי שנתיים. זה הרגיש הרבה יותר. זו הייתה "שנת הכן" שלי. אני שמחה עליה.
בזמנו הצטערתי שהיא לא הייתה ארוכה יותר, היו לי הרבה תוכניות והן נקטעו בפתאומיות, אבל אולי זה לטובה. אני לא טובה בלדעת בעצמי מתי לעצור, רגע, פאוזה. למה אני אומרת את זה על עצמי? אני דווקא כן טובה בזה. מה שאני לא טובה בו, למען הדיוק, הוא אשכרה לעצור, אחרי שהבנתי עם השכל שלי שהגיע הזמן לעצור. דומה אך לא זהה.
אני שפחה של הסקרנות שלי, רוב הזמן.
בכל אופן, היו ימים. נפגשתי עם כמה וכמה אנשים מפתיעים ולא קרו לי דברים רעים, כנראה כי שמרתי על הנהלים. לא תמיד. עכשיו כשאני חושבת על זה, כנראה שהייתה לי אינטואיציה מאד טובה. כי היו לי נהלי בטיחות, אבל פעמיים שכחתי מהם. פשוט שכחתי. הוא הציע וזרמתי וזה הרגיש לי בסדר ואז מצאתי את עצמי באמצע היער וחשבתי היי, איך זה, בעצם, שהסכמתי לבוא לכאן? פאוזה. זה מובן שמדובר בשני אנשים שונים, כן? פשוט עם שניהם איכשהו יצא שהרגע שבו הבנתי שאם ארצה לברוח עכשיו אז לא אוכל, היה ביער. או חורשה. אל תהיו קטנוניים. ובמקרה שני האנשים האלה היו אנשים נחמדים מאד שלא עלה על דעתם לעשות לי משהו רע. עם אחרים שמרתי על הנהלים והכל היה בסדר ולא היה רגע שבו הם הציעו משהו שמנוגד לנהלים ושכחתי שאסור. הייתי ילדה טובה. אבל אולי כל מה שהייתי זה ילדה שהדקירה הקטנה בבטן שלה שאומרת לה "זהירות" הייתה דייקנית. מה אני מקשקשת? הייתי ילדה ממוזלת. זה מה שהייתי. היה לי כל כך הרבה מזל שזה לא ייאמן.
כרגיל אני נסחפת. הסיפור שלי היום הוא דווקא קטן מאד. סיפור על מישהו שלא פגשתי בכלל. כלום לא קרה בינינו.
תכננו להיפגש. אני כבר לא זוכרת על איזה רקע, אבל למיטב זכרוני לא ממש דיברנו הרבה. התכתבנו קצת על רקע עניין אחד משותף, הייתי כנראה במצב רוח זורם ואמרנו יאללה, פגישה. ביקשתי תמונה שלו לפני שנפגש. לא חשבתי על הקטע הזה שאנשים מחליפים תמונות בשביל לאמוד יופי. רציתי פשוט לדעת עם מי אני נפגשת, להרגיש קצת יותר בטוחה, משהו כזה. אז הוא שולח לי תמונה ואני מסתכלת על הפנים שלו וחוטפת צמרמורת. ברור לי, כשמש, שאסור לי להיפגש עם האיש הזה. קשה לומר בדיוק למה אבל אני מביטה בתמונה ומרגישה שאני מסתכלת על בן אדם רע. מה רע בו בדיוק? לא יודעת. דקירה בבטן.
אולי הדקירה היא פשוט המחשבה "הוא מכוער" ואני סתם עושה רציונליזציה? אבל בעצם, הוא לא כזה מכוער. ליתר דיוק, אני לא זוכרת שהמחשבה הזאת, כן יפה, לא יפה, בכלל עברה לי בראש. עם המבט הראשון, שבריר שניה, המחשבה הראשונה שלי הייתה "מסוכן". את זה אני זוכרת.
ביטלתי את הפגישה. לא זוכרת איך הסברתי את עצמי בדיוק, אבל זוכרת שלא עם שקרים. נראה לי שאמרתי רק שהחלטתי לוותר. לא מיד. זה לא שקיבלתי תמונה ועניתי "אוקיי אז לא". נראה לי שחשבתי על זה קודם. לא עקרוני. אמרתי שצר לי אך החלטתי לא להיפגש. משהו כזה. נימוס בנאלי.
ואז הוא התחיל לקלל.
גם שם אני לא זוכרת את הפרטים. עברו כ-12 שנים, וכל התכתובת הייתה במסנג'ר בכלל. רק זוכרת שזה היה כל כך תלוש, כל כך לא נורמלי. בהתחלה הוא איבחן שביטלתי אחרי שראיתי תמונה, שזה נכון בתכלס, אני יכולה להבין למה הוא חשב שזה עניין של יופי ולמה הוא נעלב. אבל עוצמת הקללות שיצאה ממנו הייתה כל כך גדולה יותר מהכלום שהספיק להיות בינינו, והתוכן שלהן נראה כה רחוק מתוכן העלבון שגרמתי לו, וזה היה כל כך מיידי, הייתי המומה. פתאום, לפתע, פרץ גידופים אגרסיבי ותלוש, כל כך תלוש, זה היה החלק הכי מפחיד, איכשהו. אם היה קורא לי שטחית, מילא. אבל זה היה... חבל שאני לא זוכרת, אני מבינה שהסיפור פחות אמין ככה. אבל לא רוצה להמציא עכשיו. זה סיפור אמיתי ואני רוצה לשמור אותו ככה. זה לא פוסט פרוזאי. אז הוא הגיב באגרסיביות פתאומית, ללא בילד-אפ וללא שמץ בושה. רגע של wow that escalated quickly.
הדקירה צדקה, מסתבר.
תודה לך, דקירה. מי יודע ממה הצלת אותי לאורך השנים.
קראתי בהמשכים את התחקיר של הארץ על יהודה נוריאל, שלא שמעתי עליו עד כה, ומסתכלת על התמונה שלו וחושבת על כל הנשים שהרגישו, הן אומרות שהרגישו, את הטוויסט הזה בבטן, אבל הן לא ידעו שזה מה שזה. הן הרגישו התרגשות. משיכה. אדרנלין. תחושה הכי טובה בעולם. תחושה שפעם הייתי מוכנה למות בשבילה. זה מרגיש דומה. אבל לא בדיוק זהה. למה הן לא הבדילו? אני חושבת שזה עניין של לסמוך על עצמך, בין השאר. הן כולן אמרו שהוא תפס אותן בזמן חלש. אחרי פרידה, אחרי שינוי קריירה, כאלה דברים. זמן של חוסר בטחון, זמן של ספקות עצמיים. מהימים האלה שאת לא סומכת על עצמך. אני מסתכלת על התמונה שלו ומרגישה את הדקירה ההיא אבל בעוצמה כפולה. לא חשש, ודאות מוחלטת. פנס אדום גדול מהבהב, סכנה. איך אפשר שלא לראות את זה?
אבל הו, אני הרי יודעת איך אפשר. איך למדתי להבדיל בין דקירת האזהרה לדקירת ההתרגשות? הייתי צריכה לטעות קצת כדי ללמוד את ההבדל. פה נכנס עניין המזל. כשטעיתי, בכל זאת לא קרה אסון, איכשהו. זה כל פעם קרה למישהי אחרת. בא לי לבכות כשאני מבינה שבנשימה אחת כתבתי שהיה לי מזל ושזה קרה למישהי אחרת. איזה דבר נורא להגיד. ואני יודעת למי זה קרה, כן? זו לא "מישהי אחרת" מעורפלת, משוערת, סטטיסטית. לפחות פעמיים (כלומר, פעמיים שאני יודעת עליהן ממקור ראשון. לא סופרת את השמועות שלא אימתתי) נערה שהכרתי נאנסה במסיבה שבה הייתי גם אני, והייתי שיכורה וחרמנית עם כל ההגנות למטה ורק אלוהים יודע למה היא ולא אני.
אנחנו רוצות להגן זו על זו, לא רק אנחנו, אנשים טובים רוצים לעזור, לפעמים זה נורא מגושם, לפעמים זה אפילו מתהפך על עצמו ויוצא מיזוגני (זוכרים את "שמרי על הכוס שלך"?), אבל אי אפשר להתגונן מסוציופתים, מתי נלמד, זה אף פעם לא ה"לא מנעתי", אם אי אפשר להתגונן לפחות לא נשאל נשים מה הן לבשו, כשקוראים ככה את העדויות ברצף מבינים שזה לא עלינו, שהמשימה בלתי אפשרית וממולכדת והכי לא הוגנת שיש. אז אנחנו כותבות רשימות של סימני אזהרה, איך לדעת שאת תחת התעללות, איך לדעת שאת על סף אסקלציה, תילי תילים של עצות.
העצה שאני תמיד נותנת היא לספר לחברות. לספר, לספר, לספר. זה נותן פרספקטיבה, זה נותן לך לעשות סקר ולקבל מגוון נקודות מבט וזה מאיר לך את הבליינד ספוט. כי התרחישים רבים ואי אפשר לשנן את הכל ולא תמיד מה שנראה כמו סימן רע הוא באמת סימן רע, מי כמונו יודע. זה נורא תלוי נסיבות. ואם את הצפרדע שמתבשלת, מבט מבחוץ יכול לעזור לך לראות. וגם להגיש עזרה פיזית. הסוד הוא ידידו הטוב של הרשע. הוא זקוק למעטה החשיכה. חשפי אותו והוא מתפורר בשמש, כמו ערפד.
(דימוי טוב, ערפד. אפשר לפתח את זה לסיפור שלם).
יש קטע, די בהתחלה, בספר 1984, שבו הגיבור מהרהר בכך שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר, הוא מרגיש שהחיים יכולים להיות יותר טובים ממה שהם, מרגיש את זה במעין אינטואיציה, נשען על זכרון חמקמק שקבור בתת המודע, מבלי שיש לו אף פיסת מידע שתומכת בתחושה הזאת. ספרי ההסיטוריה שוכתבו, העדים הושמדו, ככל שידוע לו העולם תמיד היה בדיוק כפי שהוא עכשיו. ובכל זאת, דקירה בבטן.
אולי זה הדבר הראשון שצריך להגיד לנשים, לכולנו. כי איכשהו העולם עושה לנו גאזלייטנג קיבוצי. והשלב הראשון שמסתבר שהוא לא מובן מאליו הוא לזכור שאם את מרגישה שמשהו לא בסדר - אז משהו לא בסדר. ולעזאזל הנימוסים, והנחמדות, והלא להעליב והאולי בכל זאת. אם את מרגישה, בבטן או בראש או בזרת, דקירה קטנה שלוחשת לך היי, משהו פה לא בסדר.
אז משהו לא בסדר.
אולי אחרי בירור תגלי מה זה היה ותחליטי שאת מאשרת את זה ואפשר להמשיך.
אבל זו תמיד זכותך להקשיב לאינטואיציה שלך. ואנשים שלא רוצים להשחית אותך יקבלו את זה בהבנה כשתרצי לעצור. אנשים הגונים לא נעלבים כשבפגישה הראשונה את אומרת "אני לא סומכת עליך עדיין". ואם את לא מרגישה אמון - זה לא כי את אחת כזאת, בעייתית, שלא יודעת לתת אמון. זה אומר שאת בסדר גמור, שהרדארים שלך מכויילים וההגאים אחוזים היטב.
הייתה שם מרואיינת אחת שלא נפלה חזק. אמרה שעשה לה "עקיצה" אבל היא לא ממש נפגעה, פשוט הבינה שהוא לא סבבה. אחרי תקרית אחת היא הבינה. איך רק היא הבינה? מה היה לה, בתוכה, שעזר לה לראות שלא היא אשמה, זה לא פגם בתפיסת המציאות שלה, הוא פשוט שקרן עלוב? אחת שסומכת על עצמה. אחת שלא הייתה, במקרה, בדיוק ביום חלש. איך נזהרים מסוציופתים? זה בלתי אפשרי הרי, זה הקטע בהם, שהם השקרנים הטובים בעולם.
ובכל זאת.
אני לא חושבת שאנחנו צריכות ללכת עם הפחד לכל מקום. להיפך. אני חושבת שאם היינו יותר סומכות על עצמנו, ואם אפשר היה קצת יותר לסמוך על האנשים ההגונים (דווקא ההגונים, אלה שלא פוגעים בך בעצמם לעולם, אבל ממשיכים לצאת לבירה עם הקולגה ה"לא שגרתי" שלהם), היה קל יותר לא לפחד מכל צל. לא להרגיש שזה אורב מכל פינה, שזה יקפוץ עליך דווקא ממי שהכי לא ציפית ממנו, מהידיד, מהעמית, מהמורה, מהשוטר. לא רק התקיפה - הגאזלייטינג. הפקפוק הזה בעדות הראיה שלך.
אין מסקנה. האיש ההוא, זה עם הקללות, זה לא היה אירוע שהשפיע על החיים שלי, אבל הוא השאיר עלי רושם. אני לא חושבת עליו הרבה, זה היה מזמן. אבל בכל פעם שאני קוראת על איזה יודה כזה, או בכל פעם שמישהו שאני בקושי מכירה מנסה לגרום לי לאפקט הכלבלב, אני נזכרת בו. כמו מזכרת מטיול, משהו קטן שמסתכלים עליו ונזכרים בכל החוויות. אני מהרהרת באיש הקטן הזה ונזכרת, מזכירה לעצמי שוב, בעיקר מזכירה לעצמי שזה בסדר להאמין ש: בדרך כלל אני צודקת.
