Anything Goes

שקט1 - קצת שכל. היה פותר את כל זה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - שכל של מי?

Whynotreal - הוא לא היה סלב, הוא היה עיתונאי מוערך מאוד. עם ראש חריף שבזכותו הצליח לשלוט בכל הנשים הללו.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - כן, ככה זה נראה. יותר מאשר לקרוא לו סלב, התכוונתי לומר על עצמי שאני לא מכירה את הנפשות הפועלות.
האם ראש חריף זה כל מה שנדרש?

פרבלדושקה​(נשלטת) - הזדהיתי מאוד עם הסיפור וכל הסדיזם הרגשי שהלך שם. חוויתי דבר דומה. אשמח מאוד אם זה באמת יעלה מודעות לצורת ההתעללות הזאת, שהיא אכזרית לא פחות מצורות התעללות אחרות ומוכרות יותר.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - אכן. יש שם גם הערה על כך שאין מודעות לזה בצד של השיטור והשיפוט ואני תוהה עד כמה חקיקה יכולה לעזור בעניין הזה. ספציפית בפשע הזה אני חושבת שלחברה יש יותר כח מאשר למשטרה ולבית המשפט. כי משפט זקוק לראיות. עובדות. הוכחות. כל מה שאין במניפולציה רגשית.
וזה שקשה להוכיח לא אומר שזה פחות אמיתי או פחות כואב. דווקא מודעות, ברמה החברתית וגם ברמה של מודעות של שוטרים, הייתה עוזרת למנוע חלק מהפגיעות.

זה לוקח אותי גם להגיגים על עצם הקונספט של למנוע פגיעות לפני שהן קורות לעומת להעניש אחרי המעשה, ועל איך שהרבה פעמים אלה דברים מאד נפרדים שהשיח הציבורי מערבב ביניהם באופן שיוצר האשמת קורבן.

Jeanne - דווקא לנקודה הזו יש מענה ונותנים דוגמה לחוק שעבר בצרפת שבו להערכה הפסיכולוגית יש משמעות ומשקל גם כשאין ראיות פיזיות.

אני חושבת שאפשר לנסות לצמצם את הסיכון לפגיעות מהסוג הזה. בעיקר כשזה שיטתי סידרתי ושאפשר היה לגדוע את שרשרת הפגיעות וההתעללות הזו.

אבל בשביל זה צריך להאמין לנשים אחרות, צריך לא לפול במקום הזה שבו אנחנו בוחרים לא להאמין כי הוא כזה מקסים. כי הוא אומר שהיא אישה משוגעת שמתנכלת לו. האקסית המטורפת. כל הביטויים האלה הם מיזוגנים אבל עוברים חלק כי נדמה לנו שזה נכון. אישה פגועה מוצגת לרוב כאילו היא היסטרית או משוגעת.

ועוד משהו, ביחס לתגובה מעלה דווקא. אני חושבת שצריך הרבה יותר מראש חריף. אני חושבת שיש משהו פתולוגי באנשים שמתיחסים כך לאנשים אחרים. למשל שקרנים פתולוגים, והמתעללים האלה הרבה מהם הם פסיכופטים או במינימום בעלי אישיות נרקיסיסטית.

יש פה משהו מעבר ובזה המסוכנות. כי לרוב לא רואים אותם מגיעים מרחוק. הדגלים האדומים עולים רק כשכבר מאוחר מידי.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - לגבי הראש החריף - אני איתך, לא הסכמתי עם הטענה אבל היא גם הייתה מינימליסטית אז קיויתי שמחברה יחזור וירחיב ואולי יהיה מעניין. נו טוף.

מסכימה איתך לגבי המניעה, אני רק חושבת שבמקרים כאלה, כשההתעללות היא נפשית ולא פיזית, לחברה יש יותר כח מאשר למחוקק. אני לא רואה איך חקיקה יכולה להשפיע פה משמעותית. מה שכן יכול מאד להשפיע זה, כמו שאמרת, שינוי תודעתי. לא לעשות גאזלייטינג ציבורי לכל מתלוננת, להבין שזו אכזריות.
מצד אחד את הדגלים האדומים קשה לראות, מצד שני, אולי לא באמת קשה? אולי זה כמו עם לימודי היסטוריה. אם אנחנו מכירים את הטכניקה, אפשר לזהות כשעושים את זה לנו או למישהו בסביבתנו.
מה שהמחוקק יכול לתרום לפתרון הוא שינוי באקלים החברתי שנוטה להעדיף את גרסת התוקף על גרסת הקורבן. אהבתי שהתייחסו לזה בכתבה. דיברו על איך שאנשים מעדיפים לא לדעת, לא רוצים לאבד את המעמד או את ההרגשה הטובה. יותר נוח לא לראות.

העניין עם האקסית המטורפת הוא בדיוק זה, זו דוגמה מאד ממצה בעיני. מישהו מלכלך על אקסית שלו אני ישר נדרכת. זה ישר חשוד. כי אני מכירה את הטקטיקה וברור לי שבן אדם שעובר מזוגיות להכפשה צריך להיות בן אדם בעייתי ולכל הפחות אני צריכה לפקוח עיניים ולהיזהר. מי שלא נתקלה ולא מכירה, לא תזהה את זה ופשוט תאמין לו. בן אדם מספר על חוויה קשה שלו, למה שלא נאמין לו?... רק כשיש מודעות אפשר לזהות.
ולכן הטורים שמתסובבים בשנים האחרונות עם תיאורי סימנים מקדימים בזוגיות אלימה. בשביל התקווה שזה יעזור למישהי לקלוט את הסכנה כשזה רק מתחיל ועוד יש לה מספיק סוכנות בשביל לצאת. כי כשאת כבר בתוך זה - מאוחר מידי. זה כמו הרואין - בחירה חופשית להיכנס, ואין בחירה חופשית להישאר/לצאת.

Jeanne - מסכימה איתך מאוד, רק שכשאנחנו מדברים על מקרים דוגמת יהודה נוריאל ושכמותו. פיסכופטים ואנשים שזו הפתולוגיה שלהם. ככל שקוראים יותר ויותר מבינים שיש תבנית יחסית זהה לסיפור. אבל אין בה דגלים בהתחלה. כתבו את זה קצת בכתבה כאן אבל לא מספיק. אמרו שהוא צ'ארמר, בהתחלה הכל בנוי בצורה כל כך אמיתית ומושלמת ומדהימה, קרובה ואינטימית ובלי שום דגל באופק. אז כשמתחילים להגיע הדגלים האלה זה ממש מאוחר מידי. זו מלכודת דבש עשויה היטב ומיומנת זה לא סתם. יותר מזה בהרבה מהסיפורים האלה בתקופת הירח דבש הוא אוסף חומרים לאחר כך. מתעד. מקליט. אוסף חומרים מפלילים או אינטימיים מאוד שאחר כך יוכל להחזיק מעל הראש של אותה אישה כסחיטה וכאיום ברור של העלות וחורבן החיים שיקרה לה במידה ותעזוב. ולהציג כל תלונה שלה כנקמה בו.

זה הרבה יותר מתוחכם ממה שאפשר לתאר. שוב לא כולם. חלקם גם "סתם" גברים אלימים מילולית או פיזית. אבל מה שמתואר כאן, לעניות דעתי זה משהו אחר קצת ולכן גם מאוד קשה להגיש תלונה או לתפוס אותם בצד הלא נכון של החוק.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - כמובן, אני לא טוענת שקל לזהות טורפים כאלה. אבל כמו שאמרת, כן יש תבנית זהה ואני חושבת שיש ערך לדיבור על זה ולהצפה למודעות ושיש בזה תועלת לציבור. מישהו שאל אותי לפני כמה ימים מה הטעם בחשיפה אחרי שהוא מת, לא במובן של "איפה היית עד עכשיו" אלא במובן שעכשיו שהפושע מת אז מה יש לדבר? הרי כבר אין מה לעשות לגבי זה. נעשה כתבת תחקיר, ואז מה? מה נעשה עם כל המידע הזה? אולי זה סתם צהוב.
אז בעיני זה לא צהוב אלא חינוכי. אחד מכלי הנשק המשמעותיים של נוריאל ודומיו הוא הסוד. הוא רוצה שהקורבנות שלו לא ידעו מה קורה סביבן, לא יבינו את הההקשר. חלקן מדברות על כך שהרגישו שמשהו לא בסדר אבל לא יכלו לשים את האצבע. אבל מי שכבר ראתה סוציופת בפעולה - כן תזהה. אולי. שיפור סיכויים.

כמו שאמרת, זה יותר מתוחכם מאלימות "רגילה" ולכן הכלים "הרגילים" של החוק פחות אפקטיביים. אבל אני באמת מאמינה שאקלים חברתי יכול לעזור. אני חושבת שעם כל התחכום שלו, הוא גם משתמש בתנאי השטח. הוא בונה על זה שלא יחשפו אותו, ממש מסתמך על זה, בבטחון מאד גדול. ובטחון מוצדק, מסתבר.
אני לא חושבת שזה חייב להיות ככה.

Jeanne - מסכימה איתך :) לגמרי.
גם בערך של לדבר על הדברים האלה. על חינוך ולימוד ולאוורר החוצה, כדי לא לתת להם להמשיך לפעול בחושך.

אני גם חושבת שיש מה לעשות ויש כלים שאפשר לבנות ולהפעיל כדי לסייע בזה. זה באמת לא חייב להיות ככה.