ככה קוראים לזה? לא בטוחה. לפני מליון שנה נתקלתי באיזו כתבה שמפרטת הגדרות למלא כשלים לוגיים, אם מישהו מכיר בבקשה שלחו לי את זה. אני אף פעם לא זוכרת איך קוראים לכשלים.
(אין פרס. בסוף אני אלמד מה מרצה פה את הקהל. למה אף אחד לא מגלה לי, דאמיט).
מוזר שצריך את זה בכלל. כשל לוגי הוא כשל לוגי, למה צריך שם? העקרון הוא אותו עקרון.
אבל יותר קל להבין ככה. לאנשים יותר קל להבין כשמסבירים להם למה זה קורה. איזו תופעה פסיכולוגית גורמת לכשל להתרחש. אחרת הם ממשיכים לחשוב "זה נראה לי הגיוני" על דברים שהם ההיפך הליטרלי מהיגיון.
לאנשים יותר קל להבין פסיכולוגיה מאשר מתמטיקה. מפתיע, נכון?
האמת שזה באמת קצת מפתיע, כשחושבים על זה. מתמטיקה פשוטה היא נורא, נורא, נורא פשוטה. היא האמת המזוקקת. אין בה שטחים אפורים, אין בה כפל משמעות, אין בה כוונות זדון או טיפשות או בלבול. רק עובדות. זה כל כך פשוט, כל כך קל, כל כך נטול אופציה להסתבך. לוגיקה היא האופן שבו מוח אנושי עובד, הייתם מצפים שנהיה פחות גרועים בזה, לא?
למעשה הבעיה היא לא בהכרח בתפיסה שלנו אלא בחושים שלנו ומערכת היחסים שלנו איתם. מצד אחד אנחנו כביכול סומכים על החושים שלנו, מצד שני כל תפיסת המציאות שלנו נובעת מהמידע שיש לנו על חוסר הדיוק שלהם. לדוגמה, כשאנחנו מסתכלים על עצם רחוק, מה שחוש הראיה מדווח לנו הוא שהעצם הזה קטן. אבל על ידי מידע שיש לנו על העולם, כמו העובדה שעצמים נראים קטנים יותר כשהם רחוקים, אנחנו מבינים שזה שהוא נראה קטן מעיד על היותו רחוק ולא על הגודל שלנו. עם מספיק נסיון או חוש אומדן מפותח, אנחנו יכולים גם להעריך את גודלו האמיתי, על סמך השוואה לדברים אחרים שנראים בסביבתו. אז מה שאנחנו עושים זה לא בדיוק להסתמך על החושים, אלא להניח מראש שמה שאנחנו רואים לא מדוייק ושעשוי להיות הסבר הנסתר מן העין, לאסוף עדויות מהחושים כמו מעדים לא אמינים, להצליב מקורות ומתוך ההצלבה להסיק מה הסיפור האמיתי.
אז בשביל זה יש לנו לוגיקה, כדי לצליב את עדויות החושים ולהצליח לתפוס את המציאות.
אך העדים לא אמינים, ואמינותם לא מדידה. כלומר, אותו איבר חישה פעם אחת ידווח על המציאות כפי שהיא ופעם אחרת ידווח על וריאציה שלה, ולך תנחש מתי ככה ומתי ככה. על ספל הקפה שעומד מולי כרגע יש ציור של אלביס הצעיר, אבל אולי אם ארים אותו ואסתכל ממש מקרוב אבין שרק הנחתי שהציור דומה לאלביס בגלל החליפה הזהובה והכיתוב "אלביס", ושבעצם מדובר בדיוקן ריאליסטי של ג'ון קיוזק.
אז אנחנו חיים בעולם שבו מצד אחד החושים הם הסוכן הכי אמין שלנו ומצד שני ידוע כמה קל לתעתע בהם. אנחנו זקוקים לבטחון, לפחות בטחון יחסי, כדי לקבל החלטות - אבל צריכים במקביל לזכור שתמיד יש אופציה שהמידע שלנו מקולקל או חסר. אנחנו יודעים מה זה טוב ורע, אבל גם יודעים מה זה דילמה מוסרית, ומבינים, בחוש, שאנחנו זקוקים למרווח טעות, ללמידת ניסוי וטעיה.
מתחיל להיות קצת יותר ברור למה לוגיקה זה קשה.
וככל שזה נהיה יותר ברור, כך נהיה לי פחות ברור למה לא מלמדים את זה מכיתה א'. כבר לימדתם מתמטיקה, בשביל מה? אומרים לנו "זה מפתח את המוח", למעשה זה אמור לפתח יכולות לוגיות, אז למה רק ללמוד מתמטיקה ולקוות שהן יתפתחו, במקום לקרוא לילד בשמו ולהקדיש לו משאבים ראויים? נוגעים בזה בשיעורי מתמטיקה, זה נקרא "פתרון בעיות", וגם גיאומטריה. למה? בשיעורי גיאומטריה דוחפים גם תרגול היסק לוגי, בהוכחת משפטים, אבל אף אחד לא מסביר את החשיבות או ההגיון, פלא שילדים לא מבינים מה רוצים מהחיים שלהם?
* * *
אני עוצרת כאן, למרות שאני יכולה להמשיך לכתוב על זה עוד שעות רבות אך יש סבירות גבוהה שאחזור על עצמי. ובכלל, אומרים לי שאני כותבת מאד באריכות ושאני צריכה להירגע עם זה. מצד שני, חוק פו, אנשים כל הזמן לא יורדים זה לסוף דעתו של זה, אני חושבת שאם אתעקש לקצר, אקריב בשביל זה קצת מה"להיות מובנת". יש פה כותבים מבריקים שמסוגלים במשפט אחד ללכוד עולם ומלואו. אני לא אחת מהם. אני יודעת לכתוב, אבל לא יודעת לתמצת. תמיד רואה את כל הדרכים להבין שורה כלשהי שלא כשורה. תמיד מכניסה מראש את כל הסייגים וכל ההבהרות.
תגידו, אתם מאמינים באסטרולוגיה? אני לא, כי ההגיון שלי אומר שזה קשקוש חסר שחר (גט איט?).
אבל עדיין אני מזהה בעצמי את כל מה שאומרים על המזל שלי, וגם בבני המשפחה שלי. אני יודעת שזה לא הגיוני, אני משוכנעת בזה לגמרי, אני מאמינה בזה כמו שאני "מאמינה" ששתיים ועוד שתיים זה ארבע. הראיות מולי, אני לא יכולה שלא לראות אותן או לא להכיר באמיתותן.
ובכל זאת אני קוראת תיאור אישיותי של המזל שלי וחושבת לעצמי, אללי, הרי זהו תיאור מדוייק של עולמי הפנימי.
איזה קטע זה.
