ואני לא יודעת איך מרגישות אבנים.
אני לא מבינה אותן ולא מצליחה לצפות את ההתנהגות שלהן.
אני מים. משתנה בקלות, משנה צורה לגמרי, כל מצב צבירה עושה משהו אחר לחלוטין. כמעט חומרים שונים.
תמיד מתאימה את עצמי לסביבה, תמיד מקבלת את צורת הכלי שבו שמו אותי.
ואם לא בכלי אז זזה. תמיד זזה. כל משב רוח, כל נטיה קטנה של הקרקע. לא יכולה פשוט להיות מונחת, שליוה.
כשאני רוצה לשבור משהו אני לא נוטלת אלה. אני שוחקת. לאט לאט. בטיפות קטנות. בלי שהצד השני בכלל ירגיש שקורה לו משהו, אני מצליחה עם הזמן לשנות קצת.
קצת.
ואני זוכרת.
אני יודעת שהומיאופתיה זה קשקוש אבל אני, אני זוכרת.
ראיתם את הסרטון עם הבלרינה הזקנה ואגם הברבורים? השרירים זוכרים. הגוף זוכר. גם כשהמחשבה כבר לא שם.
אני יכולה לשכוח מה קרה, אבל העקה לא עוזבת את הגוף. היא נשארת בגרון, בבית החזה, במפרקי הידיים, בכפות הרגליים, בעצמות. העצמות הופכות קצת כבדות יותר, הגרון הופך לקצת צר יותר.
אבן יכולה להתאושש. מים לא נשארים מים. שים בהם משהו והם הופכים לכוס תה, לכוס סודה, למרק, לרעל, לצבע. מים שנפלו אי אפשר להרים. הם כבר במקום אחר, הם כבר ספוגים באדמה, הטיפות שהיו יחד כבר לא יתאחדו לעולם. אולי עם טיפות אחרות.
לא הייתי רוצה להיות אבן. אבל לפעמים אני רוצה להיות רוח. גמישה ופרועה כמו מים, אך קצת פחות נתונה לחסדי האוחז בכלי.
