בעודי מקלידה את הכותרת, רק כתבתי "דמם" והדפדפן השלים לי לבד את "של אחרים". זה כנראה אומר שכבר כתבתי פוסט בשם הזה. בדקתי בארכיון - היה ואפילו לא כזה מזמן. הפוסט מוסתר, הוא היה די סתמי, משפט וחצי וסרטון מאיזה סיטקום, אני מופתעת מעצמי שבזבזתי כותרת טובה על השטות הזאת.
"כותרת טובה". האם זו כותרת טובה? זה שם של ספר מאד מאד טוב. כולם מכירים את סימון דה-בובואר בתור סופרת של פמיניסטיות, זאת שכתבה את "המין השני", אך נראה לי שמעטים מכירים אותה פשוט כסופרת טובה. אני מאד אוהבת את הספר הזה, אני חושבת שהוא עוסק ברעיונות מורכבים ורגישים שלא נתקלתי בהרבה יצירות שמפענחות אותם היטב. "מחול אחרון ופרידה" של מילן קונדרה הוא על דילמות דומות, והוא יותר קליל ויותר נעים לקריאה, כי העיסוק בדילמות המוסריות נעשה על רקע של נוסטלגיה ופרשיות אהבים ולא על רקע של מלחמה. גם שם הדילמות הן סביב חיים ומוות אבל היה נחמד מצד קונדרה למקם את העלילה בבית מרפא ולשלוח את הדמויות לתיאטרון פה ושם. זה עוזר. יותר קל לעכל ככה.
דה-בובואר לא מוותרת לנו ושולחת אותנו להתמודד עם דילמות מוסריות באמאמא של הסיטואציות המורכבות מוסרית - מלחמה. גרילה. מחתרת. לב העניינים.
איתה אנחנו לא יושבים בכיתה ודנים בנחת בבעיית הקרונית - אנחנו בתוך הקרונית השועטת לעבר הקורבן וכל העסק לא נחמד בכלל.
(וזו הפואנטה, בעצם. הרי על זה הספר, על אי-סלחנותן של השלכות).
ספר טוב. מומלץ.
לא על זה הפוסט.
מהי כותרת טובה? לא בדיוק "טובה". כותרת שחביבה עלי. אני אוהבת כותרות שקצת קשורות לתוכן אבל באופן שלא מובן מאליו. אני אוהבת כותרות שהן שם של ספר או ציור או שיר, כשהן על פוסט שלא ממש מסביר למה דווקא הכותרת הזאת. כשהן מעבירות רעיון ששייך ליצירה המקורית, שבעיני קצת קשור לפוסט, בעודי כותבת על צד אחר של הרעיון הזה. נגיד, "דמם של אחרים" זה שם מצויין לספר שעוסק בדילמות מוסריות סביב לקיחת אחריות על חייהם של אחרים, קבלת החלטות שמשפיעות על אנשים שחשובים לנו, להרשות לעצמנו להתערב בדברים באופן שאולי יגרום נזק, כאלה דברים. שם זה בהקשר של מלחמה אבל הנושא הרי רלוונטי לכל דבר בחיים. אז אני רוצה לקרוא לפוסט "דמם של אחרים" אבל לא לכתוב על דמם אלא על דם ליבם. זה נראה לי חיבור טוב.
זה לא פוסט מדהים. אני לא אוהבת את הפוסטים שיוצאים לי בכתיבת זרם תודעה, אך לפעמים אני זקוקה לזה.
היום אני זקוקה לזה. כי בימים האחרונים הרבה אנשים באו ושפכו לתוכי את המילים שלהם וגרמו לי להרגיש שזה קצת כבד לי. ואני רוצה לפרוק את המשא הזה, רוצה להוריד אותו מעלי, להעביר את המועקה מהגרון שלי אל תוך הדף, שהדף יסבול, שהדף יסחוב, שהדף יזכור. שלדף יהיה אכפת.
אבל התחלתי לכתוב וכמו מעצמן האצבעות מעדיפות את סימון דה-בובאר על החברים שלי ובני המשפחה שלי. יותר קל לכתוב על ספרות מאשר על החיים האמיתיים. כלומר, לי זה יותר קל. זה (ה"לי" מובן מאליו פה? או שעדיף להגיד?)
ניסיתי לכתוב מה בדיוק מעיק עלי אבל קשה לנסח והנסיון מעייף אותי. אני מוותרת. זה לא סיפור חשוב או מעניין. אין לכם מה לעשות עם המידע הזה. מלכתחילה באתי כי חשבתי שאולי הכתיבה תקל. היא עשתה את זה, היא עושה את זה גם אם אני לא כותבת מה קרה. עצם הכתיבה. זה תמיד היה ה-GO TO שלי. תמיד.
שתיתי מדם ליבם של אחרים ויש לי קצת בחילה. לכתוב על זה עוזר, גם כשזה לא בדיוק על זה.
אולי הקטע עם הכותרות יהיה מובן אם אדגים על ידי שמות של שירים. נכון שירים שלא קרויים על שם שורה מהשיר?
Smells like teen spirit
Just
Glorious pop song
The happiest days of our lives
אבל לא song 2. שירים שהכותרת שלהם היא לא חלק מהשיר אבל היא כן, היא נותנת לו איזה ערך מוסף, היא חלק מהסיפור, נותנת לנו עוד משהו, אולי מבט אחר על התוכן, היבט נוסף, מימד נוסף. היא לא חלק חשוב, אפשר להנות מ- here we are now, entertain us גם בלי להבין מה זה הטין ספיריט הזה (זה לא שם מסחרי של דאודורנט כלשהו?), אבל כשמבינים זה נחמד, זה מעין בונוס.
קיצר אז אני אוהבת כותרות כאלה. לשירים, לספרים, לפוסטים. לא בכל מחיר, לא תמיד, בטח שלא בכח כשזה לא מתאים, אבל לפעמים זה נחמד.
אז לא אמרתי בדיוק את מה שהתכוונתי לומר, אבל כתבתי קצת ומצאתי עוד דרך לקרוא לפוסט כלשהו "דמם של אחרים", גם זה משהו. זו בטוח לא הפעם האחרונה, זו כותרת טובה ושוב נראה לי שקצת בזבזתי אותה.
לא נורא.
תמיד אוכל לקרוא לפוסט הבא "מחול אחרון ופרידה" ואז לכתוב בו על דיאטות.
כדי לאזן את הרמה הספרותית הירודה שלי, אני בזאת מבטיחה שאם אי פעם אכתוב פה על אורגיה, אקרא לפוסט "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)".
