Anything Goes

living on the edge​(שולט) - את צריכה להרגיש ולדעת האם לעצור מבלי שתיאמר מילת הבטחון.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - איך?

living on the edge​(שולט) - יש דברים שקשה להסביר אותם אלא יש לחוש,
ראשית את יכולה לוודא מולו תוך כדי ולשאול מפורשות האם להפסיק?!
שנית את נמצאת מולו הפוזיציה מסויימת האם את מרגישה שהוא יכול לספוג עוד כאב וכל המסביב זה סתם רעשי רקע?!

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - ואם אני מרגישה עם עצמי שהוא יכול עוד כאב, והוא מרגיש עם עצמו שלא?

living on the edge​(שולט) - אז מוודאים מולו ליתר בטחון, עם הזמן את צריכה להכיר יותר ויותר את היכולות שלו.

ארגמןן​(אחרת) - לא.
כאילו, בננה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - נכון? פעם הבאה אשים לו בננה בפה, אולי זה יעזור.

KinkyMaster​(שולט) - ברור שלעצור, ולתת לו לנשום רגע.
ולהמשיך.

קטע, אולי קצת אגוצנטרי?
תמיד הייתי בטוח שיולי(טדי) זה הוא מכאיב לך..

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - ברור שעצרתי <3
אם כבר שאלת אז אין לנו חלוקה ברורה, אני מתחלפת וטדי טוען שהוא ונילי.
אבל הנ"ל לא היה בשביל הכיף, זה תרגילי שיקום אחרי ניתוח 🤦

Miss Hide - למה את חושבת שהוא לא אמר ״בננה״?

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - לא יודעת, נראה לי שהוא פשוט לא חשב על זה באותו רגע. הכאב שוטף את המוח והמחאה יוצאת איך שיוצאת.

Miss Hide - אחרי כל האזהרות והחזרות שלך על זה?
נשמע לי פחות סביר...

מנגנון ה- Fight or Flight משוכלל מכדי לשכוח את הדבר היחידי שיוכל ״להציל״ אותנו, במידה ואנו באמת זקוקים לו (אלא אם מדובר במצב של שבי/התעללות מתמשכים עם פגיעה קשה בתחושת ה״אני״, בוחן המציאות והתפקוד והתפתחות של מצבי ניתוק, דיסוציאציה וכו׳, אבל לא נראה לי שזה המצב).

וגם - תמיד את יכולה להזכיר לו תוך כדי.
לעצור, לשאול, לבחון.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - ברור שעצרתי, זה היה מאד ברור :) מן הסתם גם דיברנו אחרי זה והכל בסדר.

לא מסכימה איתך לגבי המנגנון. קודם כל כי היו דברים מעולם, זה לא שאף אחד מעולם לא שכח מילת בטחון. דווקא ידוע שכשהמנגנון הזה מופעל מאד קשה לחשוב בהגיון ולעשות את הדבר שבתיאוריה היינו אמורים לעשות. וגם מי ישמע כמה חזרתי על זה - חמש דקות? זה לא משנה הרגלים של חיים שלמים.
אך לא חושבת שבכלל הופעל אצלו Fight or Flight. זה לא שהוא הותקף או נמצא בסכנה, זה לא שקרה משהו שהוא לא ידע שיקרה.

אני לא חושבת שהוא באמת שכח, אני חושבת שהוא פשוט הרגיש שכואב לו והוציא את התגובה הטבעית שלו ולא התחיל לחשוב בכובד ראש מה הוא אמור להגיד. אם לא הייתי עוצרת שם אז היינו מגלים מה הוא עושה בשלב הבא אבל מן הסתם לא הגעתי לשם ולכן זה גם פחות מעסיק אותי, כי אין לי שום כוונה אי פעם להגיע ל"שלב הבא" הזה.

מילת בטחון היא לא המהות, היא רק כלי. אם הכלי לא עובד אז משתמשים בכלים אחרים. היא לא האישיו בעיני, בכלל.
פשוט סיכמנו על נקודת סיום מסויימת וראיתי שהוא נשבר לפני שהגענו אליה ואז היה רגע ששאלתי את עצמי אם להיצמד להסכם המקורי או להבין שהסבל קורה עכשיו וזה לא רלוונטי מה הייתה התוכנית המקורית.

Miss Hide - נו, אז אין ממש סתירה בין הדברים שאמרנו.
בטח ובטח כשלא מדובר בהתנסות בדס״מית ואין כאן שום מטרה ״לאתגר״ את סף הכאב או ההכלה.
המנגנון הוא שריד אבולוציוני והוא נוטה לעבוד, גם אם לעיתים יש תגובות של שיתוק לנוכח מצב של אימה קיצונית (נניח, במקרי אונס).
אבל מניחה שלא זה היה המצב.
אם הוא היה חופשי לזוז ולעשות כרצונו, הרי שאני יכולה רק לשער שאילו באמת ניסה, יכול היה לעצור אותך פיזית.
בעיניי מילת ביטחון היא בטח לא מהות. שאלתי לגביה מאחר ואת ציינת אותה כחלק מהסיפור שלך.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - כן, לא חושבת שיש לנו איזו אי הסכמה מהותית, פשוט התמקדנו בדברים שונים.
עד ששאלת פשוט לא עניין אותי למה בדיוק הגיב כך או אחרת, התעסקתי רק באיך שאני מגיבה לזה.

Ollie​(נשלטת) - התגובה נמחקה על ידי הכותב/ת.

Ollie​(נשלטת) - אני קוראת בתגובות שזה לא היה בקטע בדסמי, ולא בקטע של ריצוי זוגי, אלא בקטע של הבריאות שלו. ובכל זאת:
לפעמים הרצון לריצוי מוביל לזה שלא מסוגלים לבקש את העצירה מהצד שלנו, וצריכים שהשולט הוא זה שיחליט לעצור.
לנו אין מילת ביטחון, כי אני לא משתמשת וזה לא עוזר לי.
אבל הוא עוצר כשיודע שאני צריכה לעצור (ואני גם יודעת שאם באמת באמת אצטרך לעצור והוא לא יבין שאני רצינית, אני אוכל להגיד למשל "מילת ביטחון" או את שמו של הקשוח, והוא יעצור).
אבל לפעמים אני צועקת "לא" ו"די" ובאמת באמת רוצה שהוא יעצור. לא כמילת ביטחון, פשוט רוצה שהוא יעצור.
באחת מהפעמים האלה, כשאמרתי המון "לא" והוא כנראה לא היה בטוח, הוא עצר לשנייה ואמר לי "עוד פעם אחת את אומרת לא - אני מפסיק", אז עברתי לצעוק "די" במקום לא. והוא הבין מזה שקשה לי, ואני ממש רוצה שהוא יעצור, אבל אני לא רוצה לעצור מהצד שלי. לכן הוא המשיך עוד קצת, ורק אז עצר.

בקיצור, לפעמים אני באמת רוצה שזה ייעצר, אבל אני רוצה שזה יגיע ממנו, כשהוא מחליט. והוא עושה את האיזון ועוצר כשנראה לו נכון, בלי לאבד את ההובלה, ומצד שני בלי להביא אותי למקום של סבל צרוף ומתמשך מדי.

ובקשר אליכם - לדעתי היית צריכה לעצור. בלי הבננה, שאולי לא נשלפה מהסיבה הזו ^.

Miss Hide - את אומרת שלפעמים רוצים ולא רוצים משהו בו זמנית?
זה נשמע לי הגיוני לגמרי.

מעניין אותי - את אומרת שלפעמים את רוצה שהוא יהיה זה שיחליט לעצור. האם זה מהמקום של להשאיר את ההחלטה אצלו, כלומר שלא יאבד לשניכם המקום של השליטה, או אולי פשוט כי את מרגישה שאת לא לחלוטין סומכת על עצמך ש״באמת״ הגעת לקצה גבול היכולת ואני מניחה שאיכשהו הוא יכול לזהות את הנקודה הזאת טוב ממך?
אני, אמנם, לא יכולה להזדהות לגמרי, אבל אולי יכולה לנסות להבין ממקום שהוא לא בדס״מי - נניח, אם המאמנת שלי צועקת עלי באימון שאעשה משהו יותר (מהר, חזק, לא להפסיק לנוח, ווטאבר), אני יודעת שאם זה היה תלוי רק בי, הייתי עוצרת, אבל כשיש מישהו חיצוני ש״מחזיק״ את זה, אני באמת יכולה לתת יותר.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - עונה להייד לגבי עצמי: ממש ככה, כמו באימון. אני רוצה להגיע לקצה ולא יכולה להביא את עצמי לשם בעצמי ולכן רוצה שיכריחו אותי.

השליטה מבחינתי היא לא תכלית לעצמה אלא כלי להגיע למצבים ותחושות שאין לי דרך אחרת להגיע אליהם.

Ollie​(נשלטת) - זה שילוב של הכל.
גם דומה למה שאמרת על המאמנת, גם הרצון שהוא זה שיוביל, שמירה על ההיררכיה, ההצלחה בעמידה בציפיות שלו עד הסוף ולא רגע אחד לפני כן.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - [לאולי על התגובה הראשונה שלך]

אני מזדהה עם מה שכתבת. לי כן עוזרת מילת בטחון, אבל כמו שכתבתי קודם זה רק כלי, המטרה היא תקשורת אפקטיבית, זה לא משנה אם אומרים לא או די או צ'יפופו, העיקר שמבינים אחד את השני, כמו שהדגמת. אם יש תקשורת טובה אז מוצאים דרך.
אני חושבת שגם מי שכן נוח לו עם הכלי הזה צריך לזכור שזה רק כלי והוא קיים למטרת נוחות בלבד והשימוש בו לא פוטר מהפעלת שיקול דעת, ושום כלי בעולם לא יכול להחליף תשומת לב ואכפתיות. אנחנו לא רובוטים.

(אנלוגיה: שימוש בחגורת בטיחות ושמירה על החוק לא פוטרת אותנו מלשים לב לכביש ולהאט לפי המצב בשטח. מה דעתך? מתאים?)

Ollie​(נשלטת) - את אישה נבונה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - Takes one to know one 😍

Miss Hide - מרתק בעיניי, המנגנונים האלו :)

Kitty frank - הייתי שואלת את מילת הביטחון. ''בננה?"

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - שיטה טובה! האמת ששאלתי :-)
פשוט אחרי העצירה, כי במקרה המסויים הזה לא באמת היה מרחב תמרון.

ובתכלס כרגע זו שאלה פילוסופית. הרי באותו רגע פשוט עצרתי, זה לא שאמרתי לו "כן מאמי שמעתי את הצרחות, המתן קצת בזמן שאני חושבת איך להתייחס אליהן". אחרי שהסיוט נגמר ערכנו דיון תיאום ציפיות לקראת הסשן הבא :-)

פייה{O} - יכולה להגיד מהצד השני (בתקווה שהוא לעולם לא יקרא כאן) - אם להודות על האמת המביכה לרוב כשאני אומרת ״לא״ ו״די״ גם אם אני אומרת את זה בכוונה אמיתית, אני לא באמת שם, ובדיעבד אני יכולה להתבאס אם הוא הפסיק בגלל זה.
מה שכן אין שום נזק ואף רצוי לעצור רגע, ואז להתעלם באכזריות ולהמשיך 👊🏼

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - גם אני ככה, ובגלל זה אני אוהבת מילת בטחון - כי זה בדיוק מה שמאפשר לי להשתולל ולפלוט איזו מילה שבא לי מבלי שזה יגרום לעצירה. בינינו, יש לי גם הנאה סדיסטית מסויימת לשמוע "לא" ולענות "שמעתי והחלטתי להמשיך". אבל אני הרי לא רוצה לא לכבד "באמת לא" אז נחמד לי שיש דרך לסמן בצורה ברורה שלא דורשת מאף אחד לצאת מהמוד כל חמש דקות.

במקרה הסצנה הנ"ל התרחשה על רקע רפואי אבל אני חושבת שמצבים כאלה לגמרי יכולים לקרות גם בסשנים בדס"מיים והדילמה המוסרית רלוונטית להרבה סוגי מצבים - סיכמנו מראש בהסכמה מודעת וחופשית שלא אתחשב בך, האמנם אני פטורה מלהתחשב בך?
בינינו, מלכתחילה כתבתי את זה לא כי הרגשתי שאני במצוקה מוסרית אלא כי שעשע אותי שהיינו בסיטואציה הזאת :)

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} - הפיתרון שחביב עלי - בנוסף למילות הביטחון (אדום צהוב ירוק) אני גם מגדיר דרכים אקטיביות בשבילי לברר האם השותפה שלי נמצאת במקום טוב ולא בכאב רע, פלאשבק או מקום קשה.
דרך אחת היא מילולית - אני מבקש ממנה לחזור על מילות הביטחון ואם לא אשמע אותן תוך פרק זמן סביר, אעצור את הסשן.
דרך שניה היא שתי לחיצות יד - אני לוחץ את כף היד שלה פעמיים ומצפה לקבלה בחזרה שתי לחיצות או שאעצור.

כך יש לי דרך להקטין את הספקות במצבים כמו זה שתיארת.

תתפלאי מאילו מעמקים של סאבסייס אנשים מסוגלים לשלוחה שתי לחיצות או לחזור על שלוש מילים...
8-)

Ollie​(נשלטת) - אני אוהבת את הרעיון של מילות-ביטחון-אקטיביות. שאם לא תסמני או תגידי - הסשן יעצור. זה נהדר.
זה דומה לפתרון האינטואיטיבי שהיה לי בתחילת דרכי, כשניסיתי להסביר לגברים איך להתנהג איתי כשאני שותקת בפגישות הראשונות.