יֵשׁ יָמִים – הָעוֹלָם מִסְּבִיבֶיךָ
רַק סְמָלִים לֹא תֵדַע שַׁחֲרָם.
יֵשׁ יָמִים וְתִפְאֶרֶת שָׁמֶיךָ
רְמוּסָה בְּאָבָק וּבְדָם.
יֵשׁ יָמִים – יְמֵי עֶבֶד יָגֵעַ,
עֶבֶד דַּךְ, מְעֻנֵה-הַכְּבָלִים.
יֵשׁ יָמִים – לֹא גוֹאֵל וְלֹא רֵעַ.
יֵשׁ יָמִים כַּלֵּילוֹת אֲפֵלִים.
כה כתבה רחל בלובשטיין, אהובתי.
בימיה, מבקרי הספרות התלוננו שהיא כותבת בשפה פשוטה מידי. מצחיק, נכון?
בימינו, יש אנשים שעברית שפת אמם ולא את כל המילים פה הם מכירים. עצוב, נכון?
טוב, לא בכך עסקינן.
את השירים של רחל אני אוהבת דווקא בגלל הפשטות שלהם, דווקא בגלל היעדר הוירטואוזיות. דווקא בשורות הקצרות, דווקא במיעוט המליצות החגיגיות, היא מצליחה לתפוס רגעים מאד קטנים. אולי רגעים שהפשטות יפה להם. אולי רגעים שיהיה מוזר לקשט ולעטר.
היא מצליחה לכתוב את מה שאודותיו רוב האנשים מצליחים רק לשתוק.
מַה לֵּאֶה הַלֵּב בְּלֵילוֹת לֹא-שְׁנָת,
בְּלֵילוֹת לֹא-שְׁנָת מַה כָּבֵד הָעֹל.
הַאֶשְׁלַח יָדִי לְנַתֵּק הַחוּט,
לְנַתֵּק הַחוּט וְלַחְדֹּל?
אַךְ הַבֹּקֶר אוֹר; בְּכָנָף זַכָּה
עַל חַלּוֹן חַדְרִי הוּא דוֹפֵק בַּלָּאט.
לֹא אֶשְׁלַח הַיָּד לְנַתֵּק הַחוּט.
עוֹד מְעַט לִבִּי, עוֹד מְעָט!
כל כך פשוט. שמונה שורות קצרות, מילים קטנות, חרוזים פשוטים, שיר שרק התחיל והנה הוא כבר נגמר. והאם חסר בו משהו? שמונה שורות קצרות וכבר אני רואה בעיני רוחי סיפור חיים שלם.
פגישה, חצי פגישה, קטעי ניבים סתומים – זה די. היא כתבה את זה על פגישה אבל זה גם על השירים שלה. בית, חצי בית, קטעי ניבים סתומים – זה די. זה מספיק בשביל לרומם את הרוח, לא?
קוראי קבע בבלוג זה בטח כבר יזהו את השורות הבאות:
Alexandra hoisted on his shoulder
They slip between the sentries of the heart
נו, איך הרוח, התרוממה? אלה שורות מאד יפות בעיני. הן חלק משיר בן תשעה בתים, שהשורות בו ארוכות והמילים בו ארוכות והסיפור שהוא מספר הוא סיפור ארוך. אבל עזבו את זה רגע. עכשיו קראתם שתי שורות בלבד. איך הרוח? התרוממה קצת?
לפעמים שיר נוגע לי בדיוק-בדיוק בעצב החשוף. יש הרבה משוררים נהדרים בעולם. והרבה שירים יפים. אבל עם רחל זה כמעט כל שיר ושיר, שכל אחד מהם מרגיש כאילו היא מתקרבת לאוזן שלי ולוחשת – פססט. אני יודעת איך זה. אני יודעת בדיוק. אני מבינה היטב.
יש שיר יפה, ויש שיר שנכנס לך ללב. זה לא בדיוק אותו הדבר, אה? לפעמים זה כן. אבל לא תמיד. יש שירים שהיופי שלהם הוא-הוא הדבר שמכניס אותם ללב שלך. ויש שירים בהם היופי עומד בפני עצמו והתוכן עומד בפני עצמו והמידה שבה הם מכירים את רגעי הבדידות הכי בודדים שלך, גם היא עומדת בפני עצמה.
I have squandered my resistance
For a pocketful of mumbles
Such are promises
All lies and jest
Still, a man hears what he wants to hear
And disregards the rest
את השיר הזה, למשל, אהבתי לפני שהבנתי בו ולו שורה אחת.
אז מה רציתי לומר, בעצם? לא התכוונתי לדבר על שירה. אבל זה נעים לדבר על שירה. יותר נעים מדברים אחרים שאפשר היה לדבר עליהם.
אפשר גם לדבר על בלוז. על הקסם המיוחד כשנוצר מהחיבור בין מוסיקה יפהיפיה למילים בוטות. קצרות, פשוטות, מלוכלכות אפילו. כי מה כבר יש לומר עליו, על העצב? רומנטיזציה של העצב יצאה מהאופנה עוד במאה התשע עשרה, כמדומני. אני לא כל כך אוהבת רומנטיקה, כסוגה. לא אוהבת שלוקחים דבר שמוטב שלא יהיה, ועליו אומרים – איזה יופי.
בפעם הראשונה ששמעתי את ג'ניס ג'ופלין חשבתי שזה הקול הכי יפה ששמעתי אי פעם. אני עדיין חושבת שהיא אחת הזמרות הדגולות שהאנושות אי פעם זכתה לשמוע. היא עדיין הזמרת האהובה עלי. פשוט הכרתי עוד אמנים מאז גיל 16 וכבר לא מוצא חן בעיני לומר על דברים "הכי יפה בעולם" ברצינות. לא באמת אפשר לדרג את זה.
והמילים של השירים שלה תמיד קרעו לי את הלב. אולי הקול שלה, שהוא קצת קורע את האוזן, הכין את הקרקע. אולי. לא יודעת. לפעמים אתה פשוט נורא אוהב זמרת, את כל המכלול, את השילוב בין הקול שלה לשירים שלה, את איך שהיא זזה על הבמה, הטון שבו היא שרה, הדרך שלה להגות את המילים, הכל ביחד.
לא על זה התכוונתי לכתוב, אבל אתם יודעים כמה אני אוהבת לסטות מהנושא כדי לדבר על ג'ניס.
בסך הכל רציתי לומר שאני מאד אוהבת את שירי רחל, והם מאד נוגעים לליבי, וגם שיש ימים שהכל נראה אפור, ויש חשק לכתוב ולפרוק ולקבל הבנה אבל אין מה לומר, כי מה כבר יש לומר על העצב? העצב אינו יפה, למרות שהשירים שנכתבים עליו לפעמים מאד מאד יפים.
פעם ידעתי לעשות את זה – לקחת את העצב ולהוציא ממנו כמה חרוזים נעימים. יש בזה משהו מנחם. אבל לאחרונה פחות הולך לי עם זה. אז נסתפק בשירים של אחרים, בינתיים. בלאו הכי הם יותר טובים בזה ממני. תמיד מוטב להשאיר את העבודה הקשה לאנשי מקצוע, לא?
קיצר – יש ימים כאלה. יש ימים. גם כאלה.
&ab_channel=Phil
