להפסיק.
אולי גדשה הסאה.
אני מאד אוהבת לשרוץ פה ולחפור ולהיחפר. הבלוגים פה הם אוצר בלום.
אבל אין יום שבו אני לא קוראת פה איזה משפט שגורם לי לחשוב "אלוהים אדירים. זו הרי סכנת נפשות". להתערב זו טעות, להתעלם זה... לא יודעת מה זה. לא מצפוני? אני לא אוהבת את הדיסנסיטציה שזה עושה לי. אני לא אוהבת את התחושה הזאת, ששוב ושוב אני אומרת לעצמי "אי אפשר לדעת, אל תתערבי" ומתרגלת לא להתערב בסבל של אחרים. אני לא אוהבת את מה שזה עושה לנפש שלי. את הערעור של האמון בזולת.
יש פה (למשל) "שולטים" שברור מהמילים שלהם שהם אנשים גרועים ביותר. כשבן אדם כותב משהו כמו "אצלי אין XXX" (כל מיני דברים בסיסיים כמו לקרוא הודעות פרטיות או לסרב לאקט לא רצוי וכיו"ב), נראה לי שיש רק שתי אופציות:
האחת, שהוא פשוט מקשקש, מקצין בכוונה ומדבר בקלישאות, כדי לייצר הילה של דום-פנטזיה.
והשניה, שהוא אשכרה לא מבין את ההבדל בין בדס"מ חוקי בהסכמה ורצון לבין התעללות.
האפשרות השלישית היא שהוא כן מבין את ההבדל ולא אכפת לו, אבל אז אני מצפה ממנו דווקא לפחות הצהרות דרמטיות. כלומר, בן אדם שיודע שהוא עושה משהו לא חוקי או לא מוסרי, בדרך כלל לא מכריז על זה בריש גלי. אם כי, עם אלימות כלפי נשים אף פעם אי אפשר לדעת. כי יש גם את אלה שפשוט בונים על זה שלאף אחד לא יהיה אכפת. נגיד שהיא תתלונן, אז מה? מי יאמין לה בכלל? ואם יאמינו, מה יעשו לו? כמה פוסטים מדכאים בפייסבוק, אולי עבודות שירות. טוב, זה לא שייך כרגע.
אני לא אוהבת את הבחילה הזאת. לאחרונה זה גבר. פעם דיברו פה כל הזמן על SSC, עכשיו זה כבר לא מגניב? אנחנו כל כך משתדלים לא להיות שיפוטיים זה כלפי זה שאני מרגישה שאיבדנו את הגבולות. איבדנו את הקו בין הלגיטימי לפסול. האם איבדנו את הלגיטימציה להגיד "לא. עד כאן. לא ככה. זה לא בסדר" על שום דבר? תמיד צריך לתת להנות מהספק? אף פעם אי אפשר להגיד לאף אחד "תשמע, זה לא בסדר. אל תעשה את זה"?
זה עדין פה, אני מבינה. ובכל זאת.
* * *
יש חוק בישראל שנקרא "חוק לא תעמוד על דם רעך". בארה"ב יש חוק דומה שנקרא "חוק השומרוני הטוב". שניהם מגדירים את מה שחוקי ולא חוקי לעשות כשאדם רואה אדם אחר במצוקה ורוצה להיחלץ לעזרתו. שניהם מניחים שעזרה לזולת הוא דחף טבעי ונורמלי וראוי שהחברה צריכה לעודד. אך הם גם חוקים הופכיים.
חוק לא תעמוד על דם רעך מתבסס על ההנחה שבמידה ואתה עד לסכנה מיידית הנשקפת לאדם אחר, יש לך חובה מוסרית לסייע לו. לקרוא למשטרה נחשב בתור לסייע, כן? זה לא שמצופה מכל עובר אורח להפריד מכות במו ידיו. אבל אסור להתעלם. חייבים לעשות משהו. אסור לעמוד ולהסתכל על התעללות כאילו שזאת הצגה. עבירה מוסרית, ובהתאם גם עבירה על החוק. הוא נחקק רק ב-1998. למה רק אז? העקרון המוסרי איתנו כבר שנים רבות. אולי עד אז אף אחד לא חשב שצריך חוק, הרי אנשים עושים את זה גם ככה. אולי היה איזה אירוע שבו מישהו נפגע כי אנשים עמדו והסתכלו.
אני לא יודעת וכרגע לא דחוף לי לבדוק. היה עקרון מוסרי, הייתה מוסכמה חברתית, עכשיו יש גם חוק שמשקף את המוסכמה.
חוק השומרוני הטוב בארה"ב (לכל סטייט יש נוסח משלו אבל ככה בגדול) אומר שאסור לתבוע אדם על כך שנחלץ לעזרת אדם אחר. גם החוק הזה מניח שעזרה לזולת היא דבר חיובי, ולכן לא ראוי להעניש אנשים שכל חטאם היה רצון טוב ולא ראוי שאדם שרוצה לחלץ אדם אחר מצרה יצטרך להתאפק ולא לעזור כי הוא חושש מתביעה. אך האופן בו הוא משקף את המוסכמה החברתית שונה מהאופן שעושה זאת החוק הישראלי. ככל הנראה אפשר ללמוד מזה משהו על מוסכמות חברתיות במדינות השונות וההבדלים ביניהן, או על מידת הערבות ההדדית שנחשבת נורמלית במדינה מסויימת.
ברוב מדינות העולם יש גרסאות כאלה ואחרות של החוקים האלה, חלקן מאמצות את שניהם. כל אחד מהם עונה על אחת משתי השאלות שעולות באדם נורמטיבי כשהוא במקרה נחשף לסבל של אחרים: האחת - האם מותר לי להתערב בעניינים של אחרים? האם אני בטוח שבאמת מתרחשת פה פגיעה? האם זה לגיטימי שאני, אדם זר שלא קשור לסיטואציה, אדחף לאינטרקציה שלא קשורה אלי ואכפה את עצמי על אנשים שלא ביקשו ממני להתערב? האם אני יכול לגרום להם נזק בהתערבות שלי?
והשאלה השניה היא - האם מותר לי להתעלם ממה שראיתי ולוותר על ההזדמנות להציל חיים? האם אני יכול לקרוא לעצמי אדם מוסרי אם אני מאפשר למעשה לא מוסרי להמשיך להתקיים למרות שיש לי יכולת לעצור אותו? האם להיות הצופה מן הצד זה בעצם לשתף פעולה עם העוול? כולנו מכירים את הפתגמים על אנשים טובים שלא עושים דבר ו"באו לקחת את השכן ולא התנגדתי" וגו'. עד כמה יש לי חובה מוסרית להגן על חברי לאנושות?
אני לא הולכת לטעון שיש תשובות חד משמעיות לשאלות האלה, זה נושא מורכב והסיטואציות שמעוררות את השאלות נוטות להיות מורכבות וכאלה שאפשר לשפוט רק מקרה לגופו. רק משתי דוגמאות החקיקה שהבאתי כבר אפשר לראות שאפילו ברמת חוקי מדינה אין קונצנזוס לגבי מה שסביר לצפות מהאדם הסביר או באיזה סטנדרט של אחריות חברתית נדרש מאזרח נורמטיבי לעמוד.
האם ראוי שהחוק ידרוש מאיתנו אחריות חברתית ויעניש אותנו אם נתרשל בה?
האם ראוי שהחוק יאפשר לנו אחריות חברתית מבלי לדרוש אותה ויגן עלינו מפני סנקציות על החלטות מהירות שקיבלנו במקרה חירום?
(אל דאגה, גם על זה אני לא הולכת לענות).
מה שלמיטב הבנתי ברור כשמש גם למחוקק העברי וגם למחוקק האמריקאי, זה שלהידחף לסיטואציה שבה נדמה לנו שמישהו נמצא בסכנה זו התנהגות נורמלית, וניתן לצפות שבהינתן הבחירה - זה מה שיבחר לעשות בן אדם ממוצע, רגיל, קונפורמי. זה בא לנו טבעי, ובמצב חירום זה עשוי להיות אינסטינקט, רפלקס, קפיצה שקופצים אותה מבלי לחשוב ומבלי לבצע הערכת מצב מעמיקה.
מה קורה לנו כשאנחנו מכריחים את עצמנו לדכא את הדחף הזה? מה קורה לנו כשאנחנו מלמדים את עצמנו להסס ולא לממש אותו?
* * *
אני חושבת שזה יכול להיות מעניין להשוות בין חוקי שומרוני טוב במדינות שונות ולבחון את איך שהנוסח משקף את המוסכמות החברתיות שבאותה מדינה. הנוסחים השונים משקפים גישות שונות כלפי מה שמצופה מבן אדם לעשות בסיטואציה מסויימת. אך נראה לי שלכל הנוסחים יש בגדול את אותה הגישה לגבי מה שמצופה מבן אדם להרגיש בנסיבות כאלה.
* * *
אולי היה קצת מוזר לכתוב פוסט על עמידה על דם רעך ולא להזכיר את קיטי ג'נובזה. בזמנו התגובה של העיתונות לאירוע הייתה מעט אימפולסיבית. שנים לאחר המקרה נודע שהכתבות כנראה כללו גוזמאות, ולא באמת היו 38 אנשים שצופים בנחת מחלונם באונס ורצח שמתרחשים מתחת לבית שלהם. התיקונים מגיעים עשרות שנים לאחר האירוע אז גם הם לא מדוייקים, אבל בגדול מה שהם אומרים שמספר העדים היה כשליש מזה, ואף אחד מהם לא ראה את התקיפה מהתחלה ועד הסוף, ורובם לא הבינו שזה אונס, והיה חשוך, ושיספו את גרונה אז גם לא שמעו צעקות, וכיוצא באלה. אבל זה לא מפריע למקרה לשמש גם היום כדוגמה קלאסית לאפקט הצופה מן הצד. אני מנחשת שאם נשאל את דיירי הבניין מדוע לא התקשרו למשטרה, נקבל אחת מהתשובות האלה:
- כל הערב צפיתי בטלויזיה, לא ראיתי ולא שמעתי שום דבר
- לא הבנתי שקרה משהו נורא, ראיתי שיש איזו תגרה אבל חשבתי שזה סתם אנשים שמתווכחים או שיכורים
- ראיתי שהבחור עזב את המקום די מהר אז הנחתי שעכשיו הכל כבר בסדר
- דווקא התקשרתי למשטרה אבל הם לא ענו
- ראיתי שיש אנשים ברוב החלונות והנחתי שמישהו בטוח כבר התקשר
ועוד כיוצא באלה בנימה דומה.
מה שאני מנחשת שאף אחד לא אמר זה משהו כמו - ראיתי אותו אונס ודוקר אותה ולא חשבתי שאני צריך להתערב.
אולי מישהו אכן נהג כך, אני מניחה שיתבייש להודות בזה, או לפחות לא יודה מפאת הידיעה שאחרים יצפו ממנו להתבייש. אבל גם לא אהיה מופתעת אם אף אחד לא חשב לעצמו דבר כזה מלכתחילה. אולי היו עדים ואולי הם איכזבו את האנושות כשבחרו להתעלם, אך אני חושבת שגם הם, ברגע האמת, לא אמרו לעצמם "אני בוחר להתעלם" אלא סיפרו לעצמם סיפור שיאפשר להם להתעלם במצפון חצי-נקי - הם יספרו לעצמם שסתם נדמה להם, הם לא באמת שמעו רעש, והבחור בסימטה סתם שיכור, אם הוא היה תוקף אותה היא בטח הייתה צועקת, בטח סתם זוג בדייט גרוע, בטח המשטרה כבר גם ככה בדרך, בטח כבר חצי שכונה הזעיקה אותם.
אף אחד לא אומר - אני חושב שזה לגיטימי להיות עד לרצח ולא לעשות שום דבר כדי לעצור את הרצח. מישהו חושב ככה? לא נראה ל שהרבה אנשים חושבים ככה.
אבל כל האנשים שגרים בשכונה הזאת קראו בעיתון על מותה של קיטי. איך הם הרגישו? האם כל אחד מהם הרגיש משהו? האם הייתי רוצה להיות בן אדם שקורא את הכתבה הזאת למחרת, אחרי ששמע רעש ואמר לעצמו שזה בטח סתם חתולים שמחטטים באשפה, ולא מרגיש שום דבר?
אני לא הייתי רוצה. האם מישהו היה רוצה?
