רק עכשיו מפציעה בי ההבנה שזה לא שקשה לי להירדם, אלא שאני מאד לא רוצה להירדם.
אם אעצום עיניים, אפסיד משהו. כוכב נופל שלא אביע משאלה בגינו, ספר שלא אסיים לקרוא, קריאת מצוקה שלא איענה לה.
אני מרגישה את הזמן אוזל. את השניות בורחות. אני סופרת אותן כמו טיפות של מלקוש.
מה לספר לך, היא שואלת אותי. תשאלי הכל. מה את רוצה לדעת. וכמו שבמבחנים תמיד קרה לאנשים אחרים ואף פעם לא לי - אני בבלק אאוט. תמיד חשבתי שרוב האנשים משקרים לגבי זה. עכשיו לא הצלחתי להיזכר באף אחד ממאות הדברים שרציתי לשאול.
אולי המתכון לתבשיל החצילים - אבל אם אשאל עליו, מניחה שאכעס על עצמי שבזבזתי זמן על חצילים.
אני מוצאת דרך לשאול משהו, והיא מספרת סיפור שכבר שמעתי, לא אכפת לי, העיקר להיות איתה. והיא צוחקת על זה, אומרת הנה, תראי אותי, ממחזרת סיפורים כמו שסבתא הייתה עושה, פעם צחקתי עליה, עכשיו על עצמי.
ואני אומרת לה - כן, את גם דומה לה יותר לאחרונה. חיתוך הדיבור, הבעת הפנים, טריקים קטנים שאת עושה כדי לשפר את העולם. גם לסיפורים שלה אהבתי להקשיב.
ואני לא אומרת לה - אני אבכה עליך באותה קינה שבה בכיתי עליה.
אני נושמת בשקט בשביל לא להעיר אותה, ואולי בזה כל העניין. אולי נדודי השינה הם רק ההבנה האיומה, המפחידה, חסרת הרחמים, שכל רגע שאוותר עליו, באמת לא יחזור לעולם.
זה ככה עם כל הרגעים בחיים באותה המידה, אבל כמו עם הרבה דברים אחרים - אנחנו בזבזנים כשיש שפע, קמצנים כשיש מעט, ואחוזי חרדה כשנשארו רק כמה אחרונים. אנחנו מחשבים את הסוכריות האחרונות בקופסה, חוששים לקחת אחת שמה נזדקק לה בהמשך, ואת זו שלקחנו מנסים למשוך כמה שיותר.
אבל אלה לא סוכריות, שאפשר לשמור אחת לאחר כך. אלה חיים, שנגמרים.
