מכירים את זה שאתם מפסיקים לעשן ולא מעשנים איזה שנה וחצי ומרגישים טוב עם עצמכם, ואז קורה איזה משהו דרמטי ואתם אומרים לעצמכם - טוב, זה אירוע חריג, אני חייב משהו שירגיע אותי קצת, אז נכון שהפסקתי לעשן, אבל זה כמו עם דיאטה, עושים גמילה מסוכר אבל כשיש יום קשה אז בכל זאת צריך איזה קינדר בואנו כדי להרים קצת את המורל. אז סיגריה אחת, אולי זה יעזור. אני אפילו אקנה את הסיגריות שנהגתי לעשן בזמנו, כדי שיהיה טעם מוכר ומרגיע ומרגיע ומרגיע. סיגריות זה מרגיע, לא*? כך אומרת השמועה.
קיצר אז אתה כולך מתלהב ומתרגש שאתה הולך לעשן סיגריה ואז אתה שואף את השאיפה הראשונה וזה מגעיל, כל כך מגעיל, מיד מתחיל לך שיעול כזה של "הרוח בקומזיץ שינתה כיוון וכל האפר עף לי לתוך הפנים", והטעם איום ונורא, טעם של גועל, כן, אם במילון ליד המילה "גועל" הייתה טעימת אילוסטרציה אז זה היה הטעם. כאילו לקחו את כל מה שרע בעולם, קצצו דק וסידרו בצורת גליל ועטפו בנייר ואת זה אתה מדליק עכשיו ומכניס לפה שלך. בעע.
אז אתה מלא באכזבה על חוויית העישון נטולת הקתרזיס, ובנוסף אתה עוד עצבני ממקודם, אז אתה... אה... לוקח עוד שכטה.
הגוף שלך זועק "לא, שחרר אותי מהחרא הזה!" ואתה עונה לו - אבל אחי, זוכר איך זה הרגיע אותנו פעם? בוא ניתן עוד צ'אנס. תנסה. ובאמת משאיפה לשאיפה זה נהיה קצת פחות נורא, והאסוציאציה הראשונה שלך היא דמותו של צ'ידי אנגוניה מסתכלת עליך במבט ביקורתי ואומרת - Ok but that's worse. You do get how that's worse, right?
ואחרי כמה דקות זה נגמר ואתה שמח שזה נגמר, כבר באמצע הסתכלת על הסיגריה ואמרת לעצמך - אם אני לא נהנה מזה אז אולי אין טעם? אבל כבר התחלת וזה, וזה באמת טיפה מרגיע, אולי, לא יודע, מי יודע דברים כאלה, הנה זה נגמר. לא היה שווה. כל כך מטופש. טוב, לפחות גיליתי שאני כבר לא מכור לסיגריות. גם זה משהו. מוזר שפתאום מתחשק עוד אחת.
אז אני לא מכורה לסיגריות כבר כמה שנים טובות אבל בניגוד לסיגריות, לכתוב התחלתי בגיל שש בערך ובשום שלב לא ניסיתי להפסיק. זה לא מסריח, זה לא פוגע בבריאות, זה לא עולה כסף כמעט, מותר לעשות את זה בכל מקום (כמעט? בטוח יש איזה מקום שאסור לכתוב בו. אולי כנסיה בשעת תפילה? תעזרו לי רגע), זה לא מפריע לסביבה, ומאז שעברתי ממחברות A5 למחשב - אפילו לא מייצר זבל. ובכלל, סוס במתנה וזה. יש לי משהו בחיים שתמיד עובד, אינסטנט, לא משנה מה עובר עלי אני יודעת שכל מה שאני צריכה לעשות זה לפתוח מחשב ולהתחיל להקליד. לא בטוח שיצא מוצלח, אבל בטוח שאחרי חצי שעה של הקלדה ארגיש קצת יותר טוב. אני חושבת שצליל המקשים מרגיע אותי. זה באמת אחד הדברים הראשונים שאני בודקת כשאני בוחרת לפטופ חדש. מניחה את האצבעות על המקלדת ובודקת איך זה מרגיש. המגע של המקשים. הצליל שהם משמיעים כשנוגעים בהם. היחס בין גודל המקלדת לגודל היד שלי. כמו עם שוט חדש. זה חשוב איך זה מרגיש ביד.
וזו תחושה מאד מוזרה כשאתה עושה את הדבר שכל החיים התרגלת לחשוב עליו כעל הדבר שלך, your thing, משהו שתמיד עובד, משהו שתמיד מרגיע אותך. לא יודע מה לעשות עם עצמך - תכתוב. זה לא מאד מסובך. פעם הייתי מסתובבת עם פנקס בתיק, למקרה שאצטרך. כמו עם קופסת סיגריות. הוא גם היה בגודל דומה. היום לא צריך כי יש סמארטפון. זוכרים שפעם טלפון לא היה דבר שמקלידים בו? הייתי קונה מארזים של פנקסים כאלה, כדי שאוכל לפזר בתיקים ובכיסי מעילים. רגע, לא זו התחושה המוזרה. מה שמוזר זה שאתה עושה את הדבר הזה שתמיד עובד, והוא לא עובד. זה חוסר אונים רציני, התחושה הזאת.
כשהתכוננתי לגמילה מעישון, מה שרציתי לדעת יותר מהכל זה מה בדיוק אני אמורה לעשות במקום. כלומר, מעבר לחיבה שפיתחתי לשאיפת עשן מסריח, התרגלתי לכך שיש לי בכיס משהו שתמיד ירגיע אותי קצת. פשוט תוקעים בפה ומדליקים ותוך כמה דקות גם נשמת עמוק ונרגעת, גם עשית סיבוב בחוץ, גם הזנת פיקסציה אוראלית, גם הזנת את הנטיה להרס עצמי, סך הכל שבע דקות מאד פרודוקטיביות. קיצר אז עכשיו שאין סיגריות, מה אני אמורה לעשות במקום? מה אני אמורה לתקוע בפה שלי כל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיני?
אז כתיבה. אני מקלידה כבר זמן מה. זה באמת עזר קצת. עמדתי לכתוב שזה מזכיר לי את התחושה ההיא של לנסות להירגע עם סיגריות כשאינך מכור להן - כלומר - שזה לא עובד, ואז נהיה חוסר אונים אומלל כזה של הסמים לא עובדים ומה נעשה עכשיו. אבל יצא שהפריעו לי באמצע ועשיתי הפסקות אז אני כבר שעה עם הפוסט הזה ו-וואלה, זה באמת עזר קצת. קודם הרגשתי שאני ממש יוצאת מעורי, ועכשיו זה רק אותו רצון לצרוח שיש לי כבר חודש-חודשיים (שלושה? שנה? איבדתי תחושת זמן לחלוטין מאז 2020 ימח שמה). קיצר הכל רגיל. הרגשתי שאני קצת משתגעת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, ואמרתי לעצמי - מזמן לא כתבת שירה. תנסי, זה תמיד מנחם אותך. משהו בפעולה הזאת של לקחת את הכאב ולייצר מתוכו, באמצעותו, משהו יפה, שאנשים אחרים יוכלו לומר עליו "איזה יופי", יש בזה משהו מנחם. נראה לי. ואולי מה שמנחם זה לעשות דבר מוכר שכבר יודעים מראש שהוא מנחם. אתם יודעים איך זה. קיצר שיר לא כתבתי אז הנה קטע משיר מצויין של שלמה גרוניך:
כולם רואים שעה טובה
ומוחאים כפיים
אך השעה היא די רעה
תראו איך שאני נראה
רוצה לבכות רוצה לצרוח
אך את זה לא ישדרו
להיות נחמד כדאי
כי עם ישראל עוד חי
מה שמזכיר לי שזה בעצם ממש בסדר שלא כתבתי שיר כי כבר ביססנו את העובדה שתמיד יש מישהו שכבר כתב את זה יותר טוב. כלומר, השיר הנ"ל כבר קיים, והוא כל כך קולע, אז למה שאכתוב אחד חדש? זה כמו הרימייקים שעושים עכשיו לכל הסרטים שהיו אי פעם. תכף יהיה רימייק לפורסט גאמפ, אני אומרת לכם. חכו חכו. כבר יש סרט מצויין אז מה הקטע לעשות אותו שוב? רק כדי להגיד "זה אנחנו עשינו"? בחייכם. אם יש לכם משהו לומר אז תגידו. אם אין לכם מה לומר אז תתאפקו.
אז על מה דיברנו? אה כן, סיגריות. אז כתבתי קצת וזה באמת עזר ואני מרגישה יותר טוב מאשר קודם. תודה לכם על ההקשבה. מצחיק, הרי אתם קוראים רק אחרי שכבר סיימתי לכתוב. ובכל זאת יש לי תחושה שבלעדיכם זה לא היה עובד.
תגידו, כתבתם יומן פעם? אולי בתור ילדים? כתיבת המגירה הראשונה שלי הייתה ביומן אישי. כתבתי מהרגע שלמדתי לכתוב, נראה לי. הטריגר היה שאחותי הגדולה קנתה לעצמה מחברת יפה וכתבה עליה "יומן אישי" ומיד רציתי גם ודרשתי מחברת זהה. אני זוכרת בדיוק את העיצוב. מחברת צהובה עם ציור של פפיון סגול.
גם ביומן שכתבתי בגיל כלום, כתבתי בגוף שני, פונה לקורא אלמוני. אמרתי לעצמי שזה מוזר, כי אף אחד לא יקרא את זה, מה את חושבת, שיום אחד אחרי שתמותי מישהו יקח את המחברות האלה ויוציא לאור כאילו שאת איזה קפקא? אבל ככה זה יוצא לי, מה אני אעשה. עכשיו אני חושבת על קוראים אמיתיים. מוזר לי להיזכר שכתבתי ככה גם לפני שהיה מי שיקרא. אני צריכה לדמיין אתכם. היום כשאני כותבת "מה דעתכם" אני מתכוונת לזה ובכנות מקווה שתספרו לי. אז מוזר לי עכשיו לחשוב על איך שנהגתי לכתוב את זה גם כשלא ציפיתי לתגובה. קטעים. איזה דבר זה מוח אנושי. קטעים איתו.
פעם רציתי להיות שחקנית כשאהיה גדולה. הייתי במגמת תיאטרון בתיכון, היה קסום. ניסיתי קצת משחק מול מצלמה וזה נורא. זה רק אתה והמצלמה. במקום לשחק אתה מעמיד פנים שאתה משחק. או משהו כזה. להיות על במה זה להיות במעין מערכת יחסים אינטימית עם הקהל. אני כאילו בתוך הדמות וכאילו יש קיר רביעי ואני כולי בבועה שלי ואסור לחשוב על הקהל כשמשחקים אחרת שוברים את הדמות, ובכל זאת יש מעין אנרגיה בינינו. אני כאילו מתעלמת מהם אבל גם זקוקה להם, צריכה שהם יהיו שם ויסתכלו. תמיד שיחקתי בהצגה יותר טוב מאשר בחזרות.
וכשגדלתי קראתי איך פול אוסטר תמיד כותב בגוף ראשון ואיך סראמגו לא טורח לסיים משפט ואיך ענבל פרלמוטר מערבבת משלבים ואיך ג'רום לא טורח לציין את מינו של מונמורסי וגיימן קורא לגיבורת הסיפור "דלת" והבנתי שוואלה, אין טעם שאהיה ביקורתית עם עצמי כלפי בחירת הגופים שלי, במיוחד שאני לא מנסה להוציא לאור שום דבר מזה אז גם אם אכתוב כמו הייטנר אף אחד לא ידע, וגם לא אם אכתוב כמו עגנון. אבל גם ביומן האישי שלי הקפדתי לכתוב ללא שגיאות וללא עובדות לא בדוקות. יש דברים שהם לא אד הוק אלא חלק ממך.
קיצר אין לי פואנטה אבל לכתוב עוזר ולדעת שמישהו יקרא את זה גם עוזר, אז תודה למי שקרא והנה קטע נוראי מסרט שאף אחד מעולם לא נהנה ממנו ובכל זאת כולנו (נכון? תעדכנו לגבי עצמכם) אוהבים.
&ab_channel=WorldsBest
*הסיבה שסיגריה זה מרגיע היא שניקוטין זה חומר שממכר פיזית מאד מהר, ועושה דרופים. המודעות לזה נמוכה כי תסמיני הגמילה לא מפחידים אלא די בנאליים - עצבנות, כאב ראש, חוסר נוחות. דברים שאפשר להרגיש גם סתם, בלי שום התמכרות. אז לך תדע אם אתה עצבני כי אתה צריך סיגריה, או כי הבוס אידיוט. אדם שרגיל לעשן - זמן קצר אחרי הסיגריה רמת הניקוטין בגוף יורדת והוא מתחיל להרגיש עצבני. במקביל הבוס באמת אידיוט, אז הוא מניח שהוא עצבני בגלל זה, וכשהוא מעשן סיגריה הוא מרגיש יותר רגוע אז הוא מניח שהסיגריה הרגיעה אותו. מה שקרה בפועל זה שהבוס עצבן אותו יותר ממה שהיה מעצבן בלי קריז לניקוטין ברקע, כי המכור עצבני בכל מקרה ואז כל מה שקורה הופך לעוד יותר מעצבן. ואחרי הסיגריה הוא רגוע, כי היה לו קריז ועכשיו אין לו. אבל הוא לא הבין שזה קריז ולא הבין שיש שני גורמים לעצבים שלו ולא רק אחד. כלומר בפועל, הסיגריה אכן מרגיעה, אבל היא מרגיעה עצבים שללא עישון לא היו מתרחשים מתלכתחילה. בנוסף יש אפקט מרגיע לשאיפות עמוקות, שאנשים לא תמיד מרגישים בנוח לעשות ללא עישון.
