נסו לדבר עם אנשים שטוב להם.
יש איזה קטע כזה, שכל הזמן מדברים על מה שלא, ולא אומרים מה כן. זה מתחיל מההורים. "אל תעשי ככה וככה" הם אומרים לילד בן השלוש שלהם, ולא אומרים לו מה הוא אמור לעשות במקום. אז זו ההתנהגות שהוא לומד ולוקח איתו לחייו הבוגרים.
אני יושבת בסלון של חברה ושותה קפה והבן שלה משועמם. נורא משועמם. "אמא, תשחקי איתי!". היא לא רוצה לשחק. היא רוצה לשתות קפה ולרכל. אז היא מבקשת ממנו שוב ושוב שיפסיק להפריע. תראה, אמא מדברת. תראה, יש אורחת. זה לא מנומס. אל תשב על הברכיים שלי. אל תצעק. אל תדרוש שכולם יסתכלו עכשיו עליך. אל תגביר את הטלויזיה. אל. אל. אל.
הוא לא מפסיק והתסכול שלו גובר. רואים עליו. מתחיל להתפתח פה פוטנציאל לטנטרום. הוא עדיין מחייך ומדבר יפה, אבל רואים את המתח מתחיל להצטבר לו מאחורי העיניים. גם אצל האמא מתחילה להתפתח הבעת הפנים שיש להורים לפני שהם פתאום דופקים צרחה.
"תני לו משהו".
היא מחזירה לי מבט של חוסר הבנת הקונטקסט.
"תני לו משהו לעשות. הרי הוא משגע אותנו כי משעמם לו, הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. תני לו רעיון. במקום לומר לו מה לא לעשות, תציעי לו מה כן לעשות. תני לו משימה או משהו. הוא מציג לך בעיה - תני לו פתרון".
היא לא הייתה צריכה אפילו להתאמץ כדי לחשוב על זה. לפני כמה ימים הוא קיבל סט לגו חדש ועוד לא סיים את פרוייקט הבניה המורכב. "לך תביא את הלגו שלך. תוכל להראות לנו מה בנית וגם תבנה את ההמשך". הילד מיד רץ לחדר שלו שמח וטוב לב, חזר עם לגו, התמקם על הרצפה לידינו, ומאותו רגע לא הטריד אותנו יותר מלבד "תראי מה עשיתי" סמלי מידי כחצי שעה. אידיליה. הריכולים התחדשו בהצלחה רבה.
קיצר אז ברור שזה ככה בכל הדברים בעולם, נכון? רוצים פתרון - אל תגיד (רק) מה לא, תגיד מה כן.
כשאתה מלמד בן אדם להפעיל מכונה אתה הרי לא מוסר לו נוהל שכל מה שכתוב בו זה לא לדחוף אצבעות פנימה ולא להשאיר ללא השגחה וכל זה. אתה נותן גם הוראות הפעלה. מראה לו איך עושים. נותן לו לעשות לבד תחת פיקוח. ואז הוא יודע לבד. ואז הוא מצליח.
אז אולי נטריח את עצמנו לפחות עד לרמה של הדרכה על הפעלת מכונה, כשמלמדים מישהו להפעיל בני אדם וכל חייהם?
זה כל כך קל לפעמים.
