סבתא שלי שואלת מי גילה לי שהיא בבית החולים. אומרת לי לא להגיד לאמא. כאילו שלא אמרתי כבר. כל הנכדים (כל הארבעה) כבר שובצו בלוח משמרות ליד המיטה שלה. אני במשמרת הראשונה. היא מתפתלת מכאבים, מנסה לא להיאנח בקול. פה ושם נפלט לה. ומיד אחרי כל אנחה – למה באת, למה באת. למה אמרת לכולם. מה אתם צריכים אותי על הראש.
אני מנשקת אותה והיא אומרת לי אני לא כזאת טובה שמגיע לי שתנשקי אותי.
מצחיקה סבתא. אם היא לא טובה אז מי כן. יותר טוב מזה, בשום גן עדן לא מייצרים.
רק צרות אני עושה לך. מה את יושבת פה, לכי לעבודה, בטח כועסים עלייך שלא באת.
הם יכולים לקפוץ לי.
הכל התגמד.
להגיע לעבודה זה כל כך קטן.
לאפות פשטידה לבנות בעבודה זה כל כך קטן.
לדאוג שיהיה לי מה לאכול בארוחת צהריים זה הכי קטן.
לעשות תכניות לסוף השבוע זה הכי קטן.
לצאת עם חברים.
לצאת עם ההוא.
לכתוב משהו.
לשלם את המקדמה על המעונות.
לסרוק ולשלוח את ההגהה על קובץ השירים.
להכין את הקובץ הנוסף.
לעבוד על תיק עבודות.
לענות למכתבים.
לעשות קניות.
קטן. קטן.
רק שתהיה בסדר.
לפני 17 שנים. יום שלישי, 29 ביולי 2008 בשעה 13:20