הוא נהנה להחזיר אותי לשם. "אני אשמח להיות מוצלף, במיוחד על ידך". אתה לא מקבל אותי יותר. "אפשר לשחק שוב את אותו המשחק. את תצווי ואני אציית". אני ואתה לא נוגעים יותר. "בלי ידיים. רק פקודות. לא חייבים לגעת. כמו אז, כשהיית שולחת לי מיילים בשביל להודיע לי מה את מרשה לי". זה הרבה יותר מידיים ואתה יודע את זה.
הוא מתגרה בי והוא יודע שהוא מתגרה בי וזה מכעיס אותי. כל כך מכעיס שאני מתפתה לומר לו שאת הפגישה הבאה שלנו הוא יבלה על הברכיים. אבל זה בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע, אז אני מתאפקת. רוצה לאיים עליו במכות אבל יודעת שזה רק ילהיב אותו עוד יותר. אז אומרת לו שלא מגיע לו לקבל ממני מכות. גם זה איכשהו מלהיב אותו. אין שום דרך לצאת מזה. במה כבר אפשר לאיים עליו, לכל הרוחות?!
אני אוהבת להיזכר בימי החסד הראשונים שלנו. בקלות שבה הציע את עצמו. המילים האלה – כן גברתי, תודה גברתי – הייתה לו דרך לומר אותן שריגשה אותי יותר מכל פעם אחרת ששמעתי אותן. זה תמיד לוקח לי זמן, להיות מוכנה למילים כאלה ממישהו חדש, אבל לו הייתי מסוגלת להקשיב שעות. הוא היה מתקשר ומספר לי כמה טוב לו בכלוב הוירטואלי שלי. מרחק ארבע שעות טיסה, ידעתי שהוא מבצע בדיוק נמרץ את ההוראות שלי, בלי לרמות, בלי לחשוב לעצמו שכך או כך אני לא אדע. מעולם לא סמכתי ככה על מישהו לפניו. לא בדברים כאלה.
אז עכשיו הוא אומר לי שהיה רוצה לבלות עוד קצת מתחת לשוט שלי. ואין דבר שאני רוצה יותר מלארוז זוג אזיקים ולקפוץ על הטיסה הקרובה. אבל אני לא אעשה את זה, כי אני מתיימרת לחשוב שאני יודעת מה טוב בשבילי.
You don't get to touch me like that anymore.
לפני 16 שנים. 10 ביולי 2008 בשעה 15:39
