הבחור שהבטחתי לו לקחת ביד ולהוביל, נבעט החוצה מהתוכניות שלי כשהתגלה כעוד אחד מאלה שחושבים שמלכה שאינה בתשלום עשויה להיות הזונה שלהם, כלומר - להגשים להם פנטזיות ללא שום תמורה (לא כספית!) מצידם.
פעם, כשרוב היום הוקדש לעבודה, ידעתי להספיק הכל. אבל מסתבר שכשלומדים זה ממש לא ככה. פתאום אין לי זמן לכלום, זה כאילו אני צריכה ללמוד טיים מנג'מנט מחדש, כאילו לא ידעתי את זה מעולם.
כבר מזמן החלטתי ללמוד לקשור כמו שצריך, אבל חוסר הכיף שבללמוד לבד בלי שיסבירו לך, גרם לי לדחות את זה עוד ועוד. המחסור בזמן פנוי יחד עם הצורך ללמוד באוניברסיטה, די הוציאו לי את החשק להיות אוטודידקטית. אני מקווה שזה יחזור אלי מתישהו. בכל מקרה התחלתי לאט לאט לשחק עם חבלים, אבל בטח יעברו שנים עד שאני ארגיש מיומנת.
במחשבה לאחור, כמעט כל ה"שולטים" ה"איכותיים" שהכרתי היו כאלה שלא ידעו בכלל מה זה בדס"מ.
מחקרים מוכיחים, שלהישאר ערה בלילה בשביל לכתוב עבודה, רק גורם לך לכתוב לבלוג.
החלטתי שאני פותחת את הדלת לזרים אם הם מבקשים דגדוג. אז דפקו על הדלת הזאת רק כל מיני פסיכים שנראים מסוכנים, אבל אני שמרתי על ראש פתוח ולא סירבתי לאף אחד בלי לדבר איתו. עד שנמאס לי.
החברות שלי אומרות שאם אני לא אתחיל להיות פחות בררנית אני אשאר לבד לנצח. אני מצידי מעדיפה להיות לבד מאשר עם מישהו שלא לגמרי טוב לי איתו. זה לא שאני לא נותנת צ'אנס לאנשים. אבל כשזה לא זה, זה לא זה. והעצה הזאת (תתפשרי) לא מאד אמינה כשהיא באה ממישהי שמחליפה בין גברים שהיא לא מרוצה מהם.
לפני כמה חודשים קרה משהו, בחיים הפרטיים שלי, שגרם לי להסתכל על עצמי בעיניים מאד ביקורתיות, בתחום שבו כבר זמן מה לא התעכבתי על בחינת ה"בסדריות" שלי. ונוכחתי שוב, שגם אם נדמה לך שאתה מאה אחוז, אף פעם לא מזיק לעצור ולשאול את עצמך אם לא התבלבלת בדרך. כל יום לומדים. מאז אני משתדלת להזכיר לעצמי יותר.
(למעשה תפסתי את עצמי בקטע שנראה לי שהרבה פה עושים. אבל לא ניכנס לזה עכשיו, זה לא סיפור לתקציר)
כמו עם במה חדשה, אני כל כך רוצה שאנשים שכתבתי עליהם יקראו ויבינו שזה עליהם. אבל אם אותם אנשים היו קוראים אותי פה, בטח לא היה לי אומץ לפתוח את הפה. אבל מקבלים אומץ, עם הזמן. תאוות הפידבק בסופו של דבר גוברת על הרצון להסתיר. גם בבמה היה לי פעם שם בדוי עד שנמאס לי לא לקבל את הקרדיט. בסוף אני עוד אצא מהארון. לא שזה כזה ארון. יותר כמו פנטהאוז. בינתיים לא יוצאת אבל לאט לאט מזמינה אנשים להיכנס.
איפה כותבים שאני שמנה? כי זה נראה לי דבילי לכתוב את זה ב"מי אני", וזה גם לא השקפה על עולם השליטה, וזה גם לא גבול.
ואיפה כותבים שאני חננה שבכלל לא מנסה להיות בליגה שלכם? כי זה לא עניינו של אף אחד בתכלס, הנסיון שלי. זה פרטי לאללה. אבל צריך להיות הוגנת ולהוריד ציפיות. אז הנה: אני שמנה ולא מנוסה. לא נעולה על להישאר אף אחד מאלה, ולא לחוצה לשנות אף אחד מאלה. סבבה?
לפעמים אני מסתכלת על תגובות שלי לדברים, ונדמה לי שאלה תגובות של גרושה ברביעית בת ארבעים וחמש. 23 זה ממש מעט, יחסית. מתי הספקתי כבר להפוך לכל כך צינית, מאוכזבת, משועממת? כל דבר מרגיש כמו רפרודוקציה. מה, זהו? ... ואל זה שפתיים צמאות לשרבב, ובזה לחמם את הלב בצינת לילות?...
ובכלל, מה אני עושה פה באמצע הלילה. תקופת מבחנים לכל הרוחות.
לפעמים אתה חושב שמישהו כזה מקסים, ואז אתה מגלה שהוא סתם חמור. לפעמים אתה חושב שמישהו סתם אדיוט, ואז אתה מגלה שהוא בן אדם יותר טוב ממך. אף פעם לא מפסיקים ללמוד את זה.
זה כנראה טוב שמגיע שיעור לפעמים. אחרת היינו הופכים להרבה יותר זחוחים.
אני מנסה לסכם, אז מה היה לנו בחצי השנה האחרונה. כי משעמם לא היה. אבל בעיקר בפנים. יש הרבה אנשים להודות להם, בעיקר.
עם כל שנה שעוברת אני לומדת יותר על חברות אמת. ויותר אסירת תודה על ההזדמנות להתנסות בה.
שלושה אנשים שמאד קרובים אלי, התחתנו. כמעט כל החברים שלי עברו דירה. כולם גרים רחוק עכשיו. פתאום הכל דורש התארגנות מחדש. זה נשמע כאילו אני מתלוננת, הא? אני אוהבת את זה, את השינויים האלה. רובם המכריע הוא לטובה.
יחסית לבחורה שכל חייה סבלה מפחד ממחוייבות, אני חושבת שאני מתמודדת לא רע עם מה שקורה לי עכשיו.
במקביל, בשנה האחרונה כמה וכמה מכרים שלי ביקשו שאצליף בהם. סתם כך. ללא הקשר. מבלי שיכולתי לראות את זה בא.
אבל רק אחד אמר לי שהוא ישמח לקשור אותי.
יכול היה להיות משעשע לחשוב שזה משהו שאני משדרת, אבל אני חושבת שזה פשוט בגלל שאת הדבר הראשון, יותר קל להגיד. כי רוב העולם הונילי רואה פמדום כסקסי או מבדר, ומיילדום כאכזרי.
אמא שלי אומרת שסוף סוף אני הופכת לאשה. היא אומרת את זה מהסיבות הלא נכונות.
אבל כן, עם הזמן גידלתי לב. בפעם הראשונה, אחרי ששברו לי אותו, לקח לי המון שנים לגדל אותו בחזרה. אני חושבת שהפעם זה לוקח לי פחות זמן. כשאת אשה, כאב כבר לא עושה לך טראומות.
דצ' 09: הפוסט הזה שמור כטיוטה כבר המון זמן. עדכנתי אותו כמה פעמים, כמעין סיכום כזה של תקופה. זה מספיק רחוק עכשיו. אז הנה אני מעלה אותו, שישאף קצת אויר, שיקבל קצת סומק בלחיים. עד שגם הוא, כמו רבים מאחיו, יוחזר למגירה בעוון היותו סתם פוסט לא אומנותי מספיק.
לפני 15 שנים. 12 בינואר 2009 בשעה 13:53