אני לובשת גופיה קטנה מידי, החזה נשפך ממנה והבטן מבצבצת. לא שאני אי פעם מסתובבת ככה, זו גופיה של מתחת לבגד, מבד אדמדם דקיק ותחרה במחשוף. אבל עכשיו.
עכשיו אני נוטפת. עורי מנצנץ מזיעה, ורטיבות מסוג אחר נספגת בבד שעל רגלי, מותירה עליו כתמים. אני מתנשפת. המאמץ, הרצון הגובר להגיע לאופוריה של הסוף, לעישון האיטי, הרוגע, המרגיע, שאחרי. לשכב על הספה ברפיון, לשתות מים, לחייך בעייפות.
ידי המסובנות נעות מעלה ומטה, מטה ומעלה, בקצב גובר. תשפשפי, נאמר לי, ואני משפשפת. עלי לעשות זאת היטב.
כשאני עוברת לשלב הבא, אני מוצאת שהכי טוב לכרוע בישיבת צפרדע, להשתמש בשוקי הרגליים שלי כקפיץ, וכך להניע את כל פלג גופי העליון מעלה ומטה. למרבה ההפתעה זה מעייף פחות, והתוצאות מספקות הרבה יותר. כן, כך טוב. מצויין.
הגיע הזמן לכרוע על ברכי. בפה פעור אני מתקרבת. לא האמנתי שנגיע לידי כך. אני אצטרך כפפות. אני נוטלת זוג כפפות מנתחים צמודות, נושמת עמוק, ומתחילה לטפל במה שדחיתי עד כה. הפסקתי להרגיש את הריח. קצת כואב לי, וככל שאני ממשיכה כואב לי יותר, אבל אני יודעת שעוד מעט אשמח שעשיתי את זה. אני הולכת לאהוב את עצמי קצת יותר. וההבעה שאקבל בתמורה, ההערכה, ה"תודה" המלטף, הם הופכים את הרצון להתמוטט על הרצפה ולהכריז על מנוחה לקטן יותר, בר התעלמות.
עכשיו אני על ארבע, איני רואה דבר מלבד הרצפה, אני מסיטה את הראש בנסיון למחות אגל זיעה הזולג מהגבה לכיוון העין, מבלי להרים את ידי. אסור להרים את הידיים. זכרי את זה, זכרי מה קרה בפעם הקודמת שהעזת.
לפתע משהו חם נשפך על גבי. רותח. אני פולטת צעקת הפתעה. כעבור רגע אני זועקת מכאב.
בתגובה, מי קרח שוטפים את הכוויה. עכשיו אני יודעת מה פגע בי, אני מזהה את הריח.
קפה. היא שפכה עלי קפה.
כעבור כשעה אני זוכה לסיגריה המיוחלת, עם כוס קפה באדיבות השלומיאלית. וזה מרגיש כאילו אני כאן מהבוקר למרות שבבוקר עשיתי בכלל משהו אחר לגמרי. אבל חלק מהתנועות, חלק מהתנועות. ואני ממשיכה לחשוב על הבוקר הזה, ואני מחייכת לעצמי, והעבודה קלה עלי.
* * *
יש דברים שעושים קול מסויים כשהם מתהפכים. עם הזמן אתה מזהה. אתה יכול לשמוע את הצליל ולדעת שזה התרחש, בלי שום סימן נוסף. כמו סופגניות, למשל. כשאני מטגנת סופגניות, כשאני מערבבת עוד בלילה בגבי לסיר, אני שומעת את הסופגניות מחליפות צד. וכשאני מסתכלת עליהן, אני יכולה לראות את זה עוד קודם. לראות אותן זעות בחוסר נוחות בתוך השמן שלפני רגע שחו בו כאילו עשו זאת מאז ומעולם. זה כמעט כאילו אמרה לי כל אחת מהן בעברית צחה – אני מוכנה. אשמח לדחיפה קטנה. ולפעמים אני רוצה אותן שחומות יותר וממתינה שיעשו בעצמן את מה שהן צריכות, ולפעמים אני לוקחת מזלג ומזיזה בעצמי לאן שצריך, זה דורש רק דחיפה אחת עדינה. ואז הן בהירות ורכות-רכות-רכות. ככה אני, מדברת עם האוכל שלי, והוא מדבר אלי בחזרה. וכשסופגניה עושה צליל כזה של שקשוק, צליל של "אני עומדת להתהפך, זהירות מהנתזים", אני לא יודעת אם דיברה אלי, אם ניסתה לסמן לי, או שזה פשוט הצליל שהיא עושה, כי היא סופגניה, וכל מה שאני עשיתי זה בסך הכל להכין את אותה הסופגניה מספיק פעמים בשביל להכיר את הצליל.
למשל, שפשוף של סמרטוט על ארון מטבח מטונף. כשהמשטח הופך לנקי, הצליל משתנה. מה לזה ולסופגניות? הו, הרבה מאד. התנועות הן כמעט אותן תנועות.
לפני 15 שנים. 22 בספטמבר 2009 בשעה 20:44
