קשה להיפטר מהם, לא? אבל לפעמים.
לפעמים אתה מתעורר בבוקר ופשוט לא בא לך סיגריה. אתה קצת מבולבל, כי כבר כמה שנים שאתה מתחיל את הבוקר עם סיגריה. לא בא לך, אבל אתה לא מאמין לעצמך שלא בא לך, ונותן להרגל להוביל ומדליק אחת. כמו בכל בוקר. והעשן חונק אותך, כמו שחנק אותך בפעם הראשונה ההיא, כמו שלא חנק אותך כבר שנים. ואתה מכבה אותה. ואז יום שלם עובר, ופשוט לא בא לך סיגריה. אתה מנסה שוב בערב ושוב זה פשוט מגעיל. הטעם נורא. באמת אהבתי את זה אתמול? שלשום?
למחרת אתה מנסה שוב. בכלל לא רצית להפסיק. אהבת לעשן ולא היה אכפת לך, בריא, לא בריא. אהבת את זה. רצית להמשיך. אבל הטעם הדוחה הזה כמעט מריץ אותך להקיא. ועשן. איך זה שנהנית כל כך הרבה זמן לדחוס עשן לריאות שלך? אולי עבדת על עצמך כל הזמן הזה? היית בטוח שאתה מת על התחושה הזאת, עשן מתגלגל בגרון. איכס.
אולי אלה המסטיקים החדשים האלה שהתחלת ללעוס לאחרונה, או שחברת הטבק שינתה קצת את התערובת, או שסתם מפלס הזפת בריאות עלה יותר מידי והן התחילו למרוד. לך תדע. אולי מחר יבוא לך שוב. אבל בינתיים לא בא לך.
* * *
אפשר היה לומר את זה אחרת.
* * *
פתאום נורא בא לך סיגריה. זה מוזר, כי אתה לא מעשן בכלל. ניסית פעם וזה היה מגעיל ביותר. ופתאום אתה מת, מת לסיגריה. מה קורה פה? אתה מתעלם. בטח נדמה לך. אבל ככל שחולפות השעות אתה הולך ונהיה עצבני, יותר ויותר אתה משתכנע שרק סיגריה תרגיע אותך. אתה מחליט להתגבר על זכר הגועל ולבקש אחת. השאיפה הראשונה לא חונקת אותך, אלא מלטפת את קנה הנשימה שלך ברכות, עושה לו גירוד כזה נעים. והטעם, הטעם נפלא. לנשוף את העשן לאט, להסתכל עליו משתהה רגע באויר. אתה מופתע, אבל נותן לזה לקרות. נותן לעצמך להנות. אתה מדליק עוד אחת, ועוד אחת, וככה ביום אחד הפכת למעשן בשרשרת. ואתה מת על זה. החיים שלך מושלמים עכשיו. אח, לעשן סיגריה. מי ידע על העונג הגלום בזה.
* * *
עם הודיני, חיפשתי את היד שלו עם הלחי. עם טדי, אני מנסה לדמיין אותו סוטר לי ונחרדת. אם הוא היה עושה דבר כזה, זה היה הסוף בשבילנו, כנראה. יש אין סוף דוגמאות. זה תמיד עולם חדש. בכל גבר, זה לגלות את העולם מחדש. להרגיש הכל בפעם הראשונה. לרצות הכל מאפס.
לא השתניתי. אלא שאלה חיי קוביה, ויש להתמסר להם. לא להיות שבויה במה שידעתי, אלא לטעום הכל כמו בפעם הראשונה.
בשבוע שעבר טעמתי מדוזה. באמת. והיה לי טעים. מאד טעים. אולי זה כל מה שהייתי צריכה לומר: טעמתי מדוזה והיה לי טעים. בשבילי זה אומר הכל.
דרך אגב, אכלתי גם מעיים של חזיר, גלמי תולעי משי וסטייק שהוגש לי נא לשולחן בשביל שאצלה אותו על האש בעצמי. ובכלל קוריאה מדהימה. יש לי מספיק סיפורים לס?פ?ר, אבל אין לי כח לכתוב את כל זה. אולי מתישהו. זה לא שיש סיכוי שאשכח אי פעם. אלה היו שבועיים מדהימים שאני אמשיך לספר עליהם עוד שנים. ויש לי חתיכה מהגדר. ועוד כמה דברים עוד יותר מגניבים. אני אפילו חושבת להפסיק לעשן.
לפני 15 שנים. 1 בנובמבר 2009 בשעה 6:59
