זו לא הדרך שלי, לבוא בדרישות. כל הזמן לבקש.
אני לא מאלה שיבקשו מתנות ותשומת לב. אין אז אין.
לפעמים אני בכל זאת אומרת. אני מבינה, שלפעמים הצד השני רוצה לשמוע. אני מבינה, שהוא לא יכול לקרוא מחשבות, ולמען ההגינות עלי לפעמים לומר לו מה אני מרגישה. כשהוא שואל, אני עונה.
אני מאמינה בדוגמה אישית. אני מאמינה שאת הזכות לבוא בדרישות צריך להרוויח. אני מאמינה שאם אני רוצה ממנו משהו, עלי קודם לבדוק אם אני זכאית לזה. לשאול את עצמי -
האם אני הקשבתי לו? האם אני שמתי לב אליו?
האם כשהיה צריך אותי, באתי?
האם כשהיה צריך שאוותר, ויתרתי?
האם ידעתי לפעמים לשים את עצמי במקום השני?
האם ידעתי להתפשר?
האם התעליתי על עצמי אי פעם בשבילו?
האם ידעתי לתת בלב פתוח, מבלי לחשוב על עצמי תוך כדי נתינה?
האם ידעתי להניח בצד את מה שמטריד אותי כשביקש את תשומת הלב שלי?
האם ידעתי לחסוך ממנו דאגות כשהיו למעלה מכוחותיו?
האם ידעתי לסלוח לו מבלי שיבקש סליחה?
האם ידעתי להחליט שלא להתעקש, לא לומר דבר, פשוט לוותר לו?
האם הצלחתי להרפות מהאנוכיות והאגוצנטריות ולכוון עצמי באופן מלא, ולו למספר רגעים, כלפי אדם אחר?
אני צריכה לענות על השאלות האלה לפני שאני מצליחה להגות את הבקשה הפשוטה - חשוב עלי.
הרבה יותר קל לתת מאשר להיות זאת שזקוקה למשהו.
ודאי, איני יכולה להכריח מישהו להתעניין בי, איני יכולה להכריח איש שיהיה לו אכפת.
תמיד אני אומרת - רוצה שיתעניינו בך - התעניין אתה בזולת. רוצה שיקשיבו לך - הקשב אתה תחילה.
ובכן, אם יש משהו שהייתי אמורה לעשות, אמרו לי מה זה. אם הייתי לא קשובה, לא אכפתית, לא מתחשבת - האירו את עיני. אם יש משהו נוסף שאני יכולה לעשות בשביל לעורר אהבה - אמרו לי ואעשה.
זה שבועות מספר שאני שואלת את עצמי את השאלות האלה. בכל פעם מחדש בוחרת לומר כמה שפחות, לא להטריח, לא להעיק. מנסה לדרוש כמה שפחות. מנסה לא להיות תובענית מידי. ובטח, ובטח שלא מעלה על דעתי לבקש להיות במקום הראשון. לבקש להיות יותר חשובה. יותר מזה - שממש יעשו ויתורים בשבילי! ועוד על משהו חשוב!
לא, לא העזתי לעשות דבר כזה.
וניסיתי, במקום לחשוב על מה שחסר לי, להיות תומכת ואוהבת. וזה היה קל.
אבל עכשיו אני צריכה שיאהבו אותי בחזרה. ועכשיו, עכשיו אני עייפה. ביקשתי ולא נעניתי ועכשיו אני עייפה.
ולא מעיזה לבקש - אהוב אותי. חשוב עלי. לא על כמה שקשה לך איתי, אלא באמת עלי.
כמה פעמים אפשר לבקש דבר כזה לפני שמוותרים? אני חושבת שלא יותר מאחת. נורא לא רציתי לוותר, אז ביקשתי כמה פעמים. ועכשיו אני כבר באמת לא יכולה יותר.
אין סוף לגמישות שלי, אין סוף לאהבה שלי, ואין סוף לכח שלי.
אבל עכשיו... אולי יש דברים ש...
אני לא רוצה לבחור כאן משפט אחרון. אין לי מסקנה ואין לי שורה תחתונה. רק הגוש הזה בגרון.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
א?ת כ??ל??י ס?פ??ר?ת??י ע?ד ת??ם
א?ת כ??ל ע?נ?ב?י – ה?ג??ת??ה.
ו?א?ד??ם.
ה?ת?ש??מ?ע א?ת א?ל?מ?י –
ו?א?ת??ה א?ת ד??ב?ר?י ל?א ש??מ?ע?ת??!
לפני 13 שנים. 2 בדצמבר 2010 בשעה 13:04