Anything Goes

הוא היה צריך להישאר בבית. גם הוא יודע את זה. הוא אמר שהוא יודע. שללכת הרגיש לו לא נכון.
בהתחלה זה קצת התאכזבתי, אבל זה עבר כשהבנתי שגם הוא מרגיש את זה. כבר לא היה כל כך אכפת לי שהוא הולך, כשהבנתי שהסיבה היא לא שהוא לא מרגיש, אלא משהו אחר. הספיק לי לשמוע ממנו שהוא יודע, לא באמת הייתי צריכה שהוא יבטל הכל.

וחשבתי, אולי להגיד לו. אולי לומר לו, "הישאר", אבל הרי אמרנו שלא הכל צריך להגיד. והסתבר לי שהוא ידע. שוב אני מחייכת לעצמי וחושבת - נו, את רואה, תמיד שווה לתת לו קרדיט. בדרך כלל הוא עולה על הכל לבד, אם אני רק נותנת לו קצת זמן. בדרך כלל הוא יודע הכל בעצמו. פשוט לא הכל הוא אומר מיד אז אני נבהלת.

אני עדיין אובדת עצות. אבל קצת יותר בסדר עכשיו.
ההקלה שהוא הרגיש, גם אני מרגישה אותה. ממש כאילו הייתה שלי.
והיא באמת שלנו. אני שמחה שהלך, הוא היה צריך את האוורור הזה. וגם אני צריכה אותו מאוורר.
ואני צריכה אותו כאן, שליו, ושלי. אני צריכה את הדבר הזה שלנו, שאי אפשר לקרוא לו בשם, את השלווה הזו של האושר שלנו, שעושה אותנו מלכים, אלים, כל יכולים.

אני רוצה שוב להרגיש כל-יכולה. אבדו לי לאחרונה כל הדברים שגרמו לי להרגיש ככה.
רק אחד: להיות בשבילו. זה תמיד נותן לי כח ואת זה הצלחתי איכשהו לא לאבד בכל שאר הגולות שאיבדתי.

* * *

לפעמים מוצאים חיזוק במשהו נורא אקראי. ספר שבמקרה צץ ממתחת למיטה, שיר שהרדיו בוחר בשבילך. לפעמים זה משפט בשלט פרסומת. כאלה דברים. מקריים לגמרי. קטנים. כאלה שביום אחר לא היו משפיעים עליך.
יש איזו מישהי שכותבת כאן, שחלק מהדברים שהיא כותבת מזכירים לי את מי שהייתי פעם. הייתי כל כך חופשיה, כל כך נהנתנית. וזה לא שהתבטלתי. עבדתי קשה, אבל גם ביליתי קשה. למעשה, זה היה המוטו שלי באותו הזמן.
WORK HARD, PARTY HARD.
אבל לא זה העיקר.
העיקר הוא הדברים שהיא כותבת עליהם כבדרך אגב, לא הסיפורים אלא החיים שמקיפים את הסיפורים. היא עושה משהו שהוא מדהים בעיני. היא לא היחידה שעושה את זה, אבל המון אנשים עושים את הבחירות שלהם מתוך מצוקה. מה שמקסים אותי אצלה זה שהיא עושה את זה בראש זקוף. וצריך אומץ. כמה אומץ שצריך.
זו לא רק היא. יש הרבה כאלה. סתם במקרה היום קראתי דווקא אותה והתחלתי לחשוב על זה.
אנשים עושים דברים ענקיים. אז אני לא יכולה למעוך ג'וק קטן (כן זה עדיין אותו ג'וק מטאפורי. הכניסו כאן את הפחד הטפשי החביב עליכם)?