יש ימים שאני מפחדת מהדברים הכי מטופשים.
חשבתם פעם כמה דבילי זה לפחד מג'וק? הוא לא יכול לנשוך. הוא לא יכול לעשות לך שום דבר. זה קצת מגעיל לגעת בו, אבל אם הוא ינסה תמיד אפשר להתנער ממנו. נכון שהוא כזה קטן וכהה ועם רגליים, אבל גם לנמלה יש את זה, לא? או חיפושית? אין באמת הסבר רציונלי מלא לפחד שמטפס בגרון וחונק אותך ברגע שיש ג'וק בחדר.
אבל ברגע שיש אחד, אין רציו. כל התודעה ממוקדת בדבר אחד: ליצור מרחק כמה שיותר גדול בינינו.
יש ימים שאני מפחדת מהדברים הכי מטופשים. דברים שלא יכולים להזיק לי, דברים שיכולים להטיב עמי, אפילו.
ואז, אף אחד לא מצליח לעזור לי. אי אפשר לדבר על ליבי, אי אפשר לצעוק עלי ואי אפשר לפתות אותי. שום דבר לא עוזר: אני עומדת מול דלת ומנסה לצוות על היד שלי להתרומם, ללחוץ על הידית, לדחוף את הדלת שאוכל לצעוד פנימה. אבל אחרי כמה דקות אני מבינה שזה לא הולך לקרות. אני פשוט לא מסוגלת. למה? אין לי תשובה. פשוט אין לי. חולפת בראשי מחשבה, "אין לי אומץ", ואיני יודעת מה קשור לכאן אומץ, בעצם. ממה אני מפחדת?
יש רגעים שאני חושבת שאני צריכה סטירה. שאני רוצה סטירה. יש רגעים שאני רוצה חיבוק חם ונשיקה על המצח.
אבל אין רגעים, כך נראה, שניתן להסתכל עלי ולדעת את זה. אין לי את היכולת לשדר את זה החוצה. אנשים קרובים אלי מעולם לא ידעו איך לעזור לי. זאת לא תלונה: הם נפלאים. מן הסתם לא ניתן לעזור לאדם המשדר ללא הרף מסרים סותרים, משקר, מתחבא, ומסרב לקבל עזרה.
רק אני יכולה לתקן את זה. אלא שאני לא מסוגלת.
איני יודעת מה לבקש ממי שמציע לי תמיכה. כל הרעיונות שלי מתחלקים לדברים שלא יעזרו, ודברים שלא מן הראוי לבקש ממישהו. איני מצליחה לחשוב לטווח הארוך. כל נסיון דוחף אותי עמוק יותר לקונכיה. חשיבה לטווח קצר מתקלקלת גם היא: לא ניתן לא לחשוב על דובים לבנים.
אני אומרת דברים, ובו בזמן מצטערת על כך שאני אומרת אותם. אני יודעת, שזה לא הוגן. אני יודעת שמגיעה לאנשים האלה חברה טובה יותר, בת זוג טובה יותר, בת טובה יותר, אחות טובה יותר.
עכשיו, למשל, אני צריכה חיבוק. או משהו שיגרום לי להתרומם מהרצפה, איני בטוחה. אבל אני לא אקבל את זה, כי אף אחד לא יודע. יעילות הדברים האלה נעלמת כשצריך כל הזמן לדבר עליהם. כל השנה הזו דיברתי יותר מידי. אני אף פעם לא יודעת לשתוק כשצריך. ואיכשהו אני תמיד מבינה את זה מאוחר מידי. איכשהו, כל חיי, כשהמילים לחצו עלי מבפנים והתחננו לצאת, ביקשו ממני לשתוק, וכשרציתי לשתוק, דרשו ממני לתת תשובות. אף פעם לא ידעתי לדבר במידה הנכונה.
אני כותבת כי זה קל. כי זה האיזור הבטוח. הכתיבה שלי תמיד תקינה. כל השגיאות הן שגיאות הקלדה. אין לי טעויות של ממש בכתיב ובדקדוק. אין לי קפיצות משלב מעצבנות. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? כאן אני יודעת את כל התשובות. לא צריך מבוא, טיעונים, דוגמאות, סתירת טענות נגד, סיכום ומסקנות. לא צריך כלום. רק לתת לאצבעות לזוז. את הטעויות אפשר יהיה למחוק.
מדיה נהדרת, לא? פעם היה הרבה יותר קשה להשמיד מילה כתובה. היית יכול לשרוף ספרים, אבל היו להבות שנראות למרחוק, היה ריח הנייר השרוף. בטח הם אמרו לעצמם שם בכנסיה, הלוואי והיה כפתור שעושה את זה, בשקט, בלי כל המהומה הזו. הבעיה היחידה היא שמישהו צריך להמציא את הכפתור. ובשביל שיהיו ממציאים, צריך השכלה. והשכלה זה רע מאד. רע מאד.
עלי ללכת ולהשכיל. עכשיו. הסמינר נקרא "מותו של האל", בשיעור האחרון שהייתי בו דנו בביקורת היידגר על ניטשה, בהתמקד בנאום המשוגע. היידגר אומר שניטשה לא באמת חמק מהמבנה שהוא יוצא נגדו.
אני לא יוצאת נגד שום דבר. אני יושבת כאן וכותבת פוסטים. והמייל ממזכירות החוג שקורא לשלוח מאמרים ל"סופיה", נותר ללא מענה.
טדי צועק עלי בטלפון. אני בוכה קצת. הוא לא יודע. הוא שונא לצעוק עלי. שומעים בקול שלו, שהוא מכריח את עצמו. אני שונאת לשקר לו. שונאת להפיל עליו תיקים. לא מצליחה להימנע משני הדברים בו זמנית.
זה אף פעם לא קרה לי עם עבודה. עבודה מעולם לא גרמה לי להרגיש ככה. כל כך עומדת למבחן, כל כך בלתי כשירה, כל כך מחוייבת למשימה שהיא מעל לכוחותי. אני מתגעגעת למשרד. זה היה כל כך קל. שטח בטוח. לדעת שאני טובה בזה לפני שהתחלתי. אהבתי לבוא לראיון עבודה, להיישיר עיניים למראיין ולומר בבטחון: אני ממש טובה בזה. קח אותי ותראה. הלוואי והייתי מצליחה לבוא לשמידט ולומר לו את זה. לרינון. אבל האנשים האלה, אין להם שום עניין בסטודנטים שחושבים את עצמם. הם פוגשים מאות מהם מידי שנה. קודם תוכיחי את עצמך, ואז תבואי.
אבל הפעם, אני בכלל לא בטוחה שאני יכולה. בכלל לא בטוחה שאני טובה בזה. נדמה לי שכן, אבל קשה לדעת.
מישהי אמרה לי שהבעיה שלי היא שאני גאה מידי. יכול להיות. אני חושבת שהניתוח שלה את המצב היה נכון. היא אמרה הרבה דברים, וצדקה בכולם. זה לא גורם לגוש הזה בגרון להתמוסס. זה לא גורם ליד להתרומם ולדחוף את הידית. אני מבינה הכל, אני מוכנה לציית, אני רוצה את אבן החכמים. אך היד בשלה, לא מתרוממת.
לכל הרוחות.
לפני 13 שנים. 30 בנובמבר 2010 בשעה 9:41
