אוקיי, מצד אחד אני רוצה לספר בהתלהבות אבל מצד שני אני רוצה לשמור את זה לעצמי. הצד השני לוקח. זה שלי. שלי!
רק כמה נקודות סתומות, כי בכל זאת:
1. וואו, לא ציפיתי לזה. עד עכשיו הוא תמיד עצר אותי כשניסיתי וגם במעט-מעט שדיברנו על זה, לא באמת דיברנו על זה אלא רק קצת מסביב על נושאים קשורים, הייתה לי תחושה שהוא חושב שזה מוזר ושהיה מעדיף שאפסיק לנסות.
והפעם לא חשבתי על זה. פשוט לא חשבתי על זה ועל איך הוא יגיב וכל זה. פשוט נגעתי בו, ופשוט המשכתי, ופשוט נתתי לעצמי ללכת עם מה שרציתי באותו רגע. כרגיל קארמה מזכירה - יותר לזרום פחות לחפור.
בתכלס זה פשוט היה ממש ממש כיף, ההפתעה שלי היא בגלל שחשבתי שהוא יעצור אותי, ובטח שלא ציפיתי שיתן לעצמו להנות. אני כל כך אוהבת שהוא פשוט נהנה ממני. זה החלק הכי טוב. לראות את הפנים שלו כשטוב לו. לא אכפת לי איך הגעתי לשם, זה הכי כיף בעולם. זה לא היה אמור להיות כזה סיפור, זה לא היה סיפור בפעם הראשונה שניסיתי, אבל אתם יודעים איך זה, הוא עצר אותי ואז ומאז זה הפך למתוח כזה. אבל היום לא היה שום מתח. פשוט היה כיף. כיייף!
2. אני סופר-וומן! לא משנה מה עושים לי - תנו לי כוס מים ודקה לנשום, ואני כמו חדשה. להפוך ולהתחיל מהתחלה. לא יאומן.
3. בלי קשר מיוחד להיום: אחרי סקס ממש ממש טוב, יש רגע שבא לי להרדם. ואם אנצל אותו, תהיה לי השינה הכי מתוקה ועמוקה. אין כמו זיון טוב בשביל לגרום לי לישון כמו תינוקת. אבל אם הרגע לא מנוצל, אם אני נשארת ערה במשך עוד כמה דקות - להתכרבל, לדבר קצת, לשתות משהו, לעשן - זהו, אין לי סיכוי לישון עד אחרי הסיבוב הבא. האדרנלין בועט ודורש שאחזור לפעילות. כלשהי. עירנות מוחלטת.
בגלל זה אני פה עכשיו. הלכנו לישון באחת עשרה, בערך. טדי בחלום השביעי ואני מתהפכת במיטה ולא מבינה מה קרה לעייפות. איפה, את עייפות?! היית פה, ממש כאן איתנו, עטפת את שנינו באופוריה חמימה. רגע הפניתי את הגב והופה, טדי ישן ואני רעננה כאילו שבת בבוקר עכשיו.
שתיים בלילה! טחנו אותי מכל כיוון אפשרי, מה עוד צריך לעשות בשביל לעייף אותי?! לפני כמה שעות הייתי כל כך עייפה שלא הייתי מסוגלת להיות למעלה, אז מה קורה פה עכשיו?! עד מתי עירנות 11!
4. טדי המלך, טדי המלך, טדי המאאאלך. יחי המלך!
5. אולי 400 גרם היה קצת יותר מידי. ובכלל, לא חשבנו לעומק על כל זה. בפעם הבאה, כדאי לחכות לאחרי הסקס, לפחות עם חצי. אנחנו צריכים לשים שלט בחדר השינה, כמו השלטים האלה בלונה-פארק.
6. האמת שבכלל לא בא לי לדבר על זה. פשוט, אמצע הלילה, לא בא לי להדליק את האור, לא בא לי להתלבש, לא בא לי לזוז יותר מידי, ולא בא לי לחשוב על משהו אחר. מה שבא לי זה לישון, אז אם זה לא קורה, אני יושבת פה ומהרהרת בערב המהנה שביליתי. כנראה שהפוסט הזה לא היה נכתב לעולם אם הייתי מצליחה להרדם. חוץ מאולי סעיף 4, ו-2. ואולי שורה אחת מ-1. אבל בטח שלא יותר מזה.
7. אני ממשיכה לכתוב סתם כי אין לי חשק לקום מהכיסא ולחזור למיטה. אני מקווה שבקרוב אפסיק להרגיש כה עירנית ואז תהיה לי מוטיבציה לקום. לא בא לי להתחיל לעשות שום דבר אז אני פשוט ממשיכה לכתוב את הפוסט הזה. הוא הופך למעפן מסעיף לסעיף. איזה בעסה. שיט, אני מתחילה לכתוב שטויות. מאוחר וכאלה. לא נורא. איזה כיף שתמיד אפשר למחוק אח"כ. או לא לפרסם? נאאא, אני אוהבת צומי. ואת החלק הראשון באמת רציתי לכתוב, פשוט בשלב מסויים כבר לא היה לי מה להגיד (אני חושבת שבסעיף 5 אמרתי את הדבר האחרון) ופשוט המשכתי להקליד. זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. טרה לה לה, טרה לה לי, איזה כיף לי טרה לה לי.
שיט, עכשיו מתנגן לי בראש השיר הזה עם הבוננה קינג. שיט. טוב, מה, שאני אסבול לבד? שניה אני אמצא את זה. זה גם נראית לי דרך סבירה לסיים פוסט. לשים קליפ מרגיש לי סיו?מי כזה. יותר קל מאשר פשוט להפסיק לכתוב.
רגע, איך אני עושה את זה בלי להרעיש... אוקיי, נשים נורא בשקט. ממששת ברחבי השולחן... הופה, מצאתי אוזניות.
אוקיי, הלכתי לצפות בכל הסדרה מהתחלה.
