פשוט אוהבת אותך. לגמרי אוהבת אותך. המון אוהבת אותך. הכי אוהבת אותך. תמיד אוהבת אותך.
והערב, ודומיו, ימים כאלה ממלאים אותי באנרגיה, באור, שבטח לא רואים עלי כל כך כי זה נאכל על ידי החושך שהוא תקופת המבחנים, אבל אני מרגישה שאני עפה, אני מרגישה כמו פרח שהיה ניצן ופתאום בבת אחת כל עלי הכותרת שלו נפרשו, כמו חמניה שבכמה שניות עברה מכיפוף עגום למבט זוהר ועליז בשמש.
כל כך טוב.
וגמרתי הערב כל כך מהר, יחסית, כמעט ולא קורה לי שאני גומרת מהר ככה, בדרך כלל צריך הרבה יותר בשביל לספק אותי. אבל זה לא רק הכמות, זה האיכות. אתה יודע מה עושה את ההבדל הכי גדול? התחושה הזו. התחושה שאני נמסה ומתפרקת בין הידיים שלך. וככל שאני אוהבת לשמוע את הקול שלך חודר לי לאוזן, בזמנים כאלה אני לא צריכה בכלל לשמוע שום דבר, כי אני מרגישה את זה: אני מרגישה אותך רוצה אותי. יש פעמים שאני מרגישה את זה ככה, שאתה גורם לי להרגיש כמו טרף, שאני מרגישה שאתה רוצה אותי. לא קצת, לא אולי, לא בערך. חד וחלק: רוצה אותי. ללא סייגים. כשאני מרגישה שזה לא תלוי בהסכמה שלי: זה לא שתרשה לעצמך לרצות אם אסכים. להפך: אני רואה את התשוקה מבעד לנונשלנטיות. מבעד לשיחת החולין, מבעד לתנועות השגרתיות. אני מרגישה אותך רוצה. לקבל אותך ככה, כל כך שלי. זמין לי לגמרי.
איני מצליחה לתאר את זה כלל. חשבתי שאצליח, הן בפנים זה כל כך נהיר לי. אני יודעת מה הרגשתי. הרגשתי את "זה". הדבר הזה. התחושה שאני הכי אוהבת בעולם, כנראה. אבל כשאני קוראת את שכתבתי זה נראה לי סתמי, טפשי, מימטי. מימזיס של מעבר מדיומים. איזו שטות.
נו, מילא. נסתפק בזה. כשאקרא את זה ביום אחר, אדע למה הכוונה. אדע כמה הניסוח גרוע, אבל אזכור מה גרם לי לנסיון הכושל הזה לנסח. אזכור את התחושה הזו.
כאילו שאוכל אי פעם לשכוח, כאילו שאי פעם שכחתי. הן זיהיתי אותה מיד.
אבל נעים להיזכר. השבוע האחרון, הימים האחרונים. הידיים שלך הפכו חמות יותר, השפתיים שלך הפכו חמות יותר.
נדמה שלבותנו פועמים מהר יותר. אני אוהבת את זה ככה.
אהבתי אותך תמיד. אוהב אותך תמיד. יש אי שרוחות לא נוגעות בו: אני אוהבת אותך.
אך את המגע שלך אני אוהבת יותר ככה. פחות מחסומים, פחות מעצורים, פחות... פחות מהדבר הזה שאני לא יודעת באיזה שם לקרוא לו. הדבר הזה ש... לא יודעת איך להסביר את זה.
מערבבים קצת פחד, קצת התרגלות, קצת תסכול, קצת טרדות יומיום, קצת עייפות, קצת מחסומים רגשיים וקצת מוסכמות, מערבבים בעדינות וזה מה שיוצא.
והערבים האלה, הערב נראה לי שהשלישי מאז השבת הסיוטית ההיא, לקחו את התערובת הלא טעימה, שפכו אותה לביוב, ומילאו את הבקבוק במשהו טוב ומתוק וממסטל. ויש טיפטיפה טעם לוואי שנותר, לא מקלקל את המתיקות אלא רק מעין ריח דק כזה שמזכיר מה היה שם קודם, ובכל פעם אני מריחה אותו חלש יותר, אז כנראה שבקרוב לא ניתן יהיה להרגיש בו.
בקושי אני יודעת על מה אני מדברת. אני רק יודעת שיש איזה "זה" שאיני יודעת לקרוא לו בשם, ואני יודעת שהערב הדבר הזה נגע בי. ויש סמים שתמיד יעשו לי טוב ותמיד אשתוקק אליהם. וזה המלך שלהם.
ואתה, מלך שלי, אהוב שלי, תודה שאתה בוחר להיות מלך, ותודה שאתה בוחר בי למלוך לצדך.
ותודה לווילי וונקה או מי שזה לא יהיה שיצר אותך.
והריח שלך, משכר יותר מריח של עוגיות.
ואני שואלת את עצמי - האם תהיה מרוצה אם אעיר אותך עכשיו? כי אני נורא רוצה את החום שלך שוב, אבל יש לי מבחן בבוקר אז אני לא יכולה פשוט לישון בחיבוק שלך. אז בשביל לקבל את המנה שלי אצטרך להעיר אותך ולהזדיין אתך, ואז לצאת שוב מהמיטה.
דילמות. דילמות.
זו תמיד דילמה: ללמוד למבחן או להזדיין? חבל שזה לא מקצוע מוערך בימינו. בעצם, גם זה לא היה עוזר, אני רוצה להזדיין רק עם גבר אחד עד סוף החיים שלי. הייתם חושבים שאם יש לי את כל החיים להזדיין איתו, זה לא יהיה לי כל כך דחוף. אולי זו העובדה שלא בא לי ללמוד.
אולי זו העובדה שאני חיה עם מלך בריח עוגיות. אני חושבת שזה זה.
אני הולכת לקרוא סיכומים אצל השכנה. רק נשיקה אחת ואני הולכת. רק חיבוק אחד. עוד מנה אחת.
לפני 13 שנים. 8 בפברואר 2011 בשעה 0:10
