נו, מה לעשות, הדברים הכי שטותיים קשים לי.
לחלוק מקלחת זה סיוט. זה מביך, זה פולש לי למרחב האישי, זה איום ונורא.
יכולתי לחלוק מקלחת בטירונות, כשזה היה מהיר ופרקטי וכל אחת התעסקה רק בעצמה, גב אל גב. אבל ככה, ביחד? כזוג? כחוויה אינטימית?
זה אמור להיות מהנה?!
אל, אל, אל תיכנס לי למקלחת. אל תעיז להיכנס לי למקלחת.
טוב, נו, אולי אם כבר התקלחתי, ואני עומדת לצאת, אתה יכול להיכנס לדקה, אבל באמת רק לכמה דקות, וצא מהחדר כשאני מתנגבת. טוב?
בפעם הראשונה הוא ראה שנרתעתי וויתר.
בפעם השניה הוא נכנס כשכבר עמדתי לסיים.
בפעם השלישית הוא הפחיד אותי באמת. אמר לי ביי, יצא לעבודה, אמר שינעל אחריו את הדלת ונכנסתי להתקלח. וברעש המים לא שמעתי אותו נכנס ופתאום נפתחת דלת הפלסטיק והוא עומד לצידי. הלב שלי הסתחרר וקיפץ מצד לצד. שנים שלא הבהילו אותי ככה.
כל כך שמחתי שהוא עשה את זה. קשה להבהיל אותי וזה כל כך טוב כשזה קורה.
ומרוב בהלה כמעט שלא הפריעה לי הפלישה.
והפעם הרביעית. הפעם הרביעית.
הוא במקלחת ואין לי סבלנות לחכות לו, אני רוצה את המים ואני רוצה את החיבוק שלו ולא בא לי לחכות. אז אני נושמת עמוק ומתפשטת. אז אני נכנסת לחדר. אז אני מסתכלת על דלת הפלסטיק.
נוקשת. שואלת. "ברור", הוא עונה לי. את לא צריכה לשאול.
אני מגישה לו את הסבון ומסובבת אליו את הגב והלב שלי דופק כל כך חזק שיש לי קצת סחרחורת. ואני נורא מפחדת אבל אני מחייכת ומחבקת אותו.
ואני לא יודעת איך זה שעשיתי את זה. אבל נכנסתי על דעת עצמי.
לפני 13 שנים. 15 ביוני 2011 בשעה 14:02