פעם אפשר היה ללכת יחפים. היינו יוצאים החוצה יחפים וההורים שלי היו נורא כועסים. וכמעט לכולם נכנסה פעם זכוכית לרגל אבל לי לא, כי הסתכלתי איפה אני שמה את הרגליים, כמו שאמא לימדה אותי.
והיינו צריכים לחפש את הצל, או ללכת מהר מאד, כדי שלא יהיה חם מידי בכף הרגל, ומשום מה חשבנו שזו פחות טרחה מאשר ללכת לנעול נעליים.
וידענו איזה משטח מתחמם יותר - האספלט, האבן, האדמה, המדרכה ההולנדית או האפורה. ידענו שהמשטח החלק נעים יותר לרגל ולא פוצע אותה, אבל המשטח המחוספס משאיר למגע פחות שטח רותח ואפשר לשהות עליו יותר דקות. ידענו איך להניח את הרגל בשביל שהאבנים הקטנות לא יכאיבו כשהולכים. ידענו שכאשר כף הרגל מלוכלכת היא סובלת פחות מהחום ויש לה סיכוי קטן יותר להיחדר על ידי איזו פיסת זבל עירונית.
לפי רוחב פס הצל ידענו עד כמה האספלט חם, לפני שדרכנו עליו. ידענו מתי להיזהר ומתי אין צורך.
היינו הולכים יחפים על הכביש. אם היו שברי זכוכית הם היו בקרבת המדרכה. אמצע הכביש היה הכי נקי, הכי בטוח.
וכשהיה חול דק זה היה נעים, אבל צריך להיזהר יותר, כי לא רואים את המסמר שמתחבא בין הגרגירים. אבל היה נעים.
היום רק עולים חדשים מאתיופיה הולכים על הכביש. נהיו המון מכוניות בעיירה הזו. עיר? היא כבר עיר? כמה תושבים צריך בדיוק? ניסו לבנות פה קולנוע וניסו לבנות קניון, זה לא ממש הצליח אבל היה משעשע לזמן מה, אבל ידענו שהגיעה ההתחלה של הסוף כשהחלו לבנות בית ספר נוסף.
בל"ג בעומר עשינו מדורה עם מה שזכור לי כמעל מאה אורחים. הבנים סחבו את הקרשים והבנות עטפו את תפוחי האדמה. הפרטים כבר פרחו מזכרוני. אבל היה שטח גדול של חול, במקום בו תכננו, כך אמרה השמועה, לבנות שכונה חדשה. והאש הייתה גדולה והאנשים היו רבים והנרגילות היו מעטות ורק המקורבים לבעליהן זכו לכמה שאיפות. ונערות יפות, כמובן. אלה מקבלות את כל מבוקשן, תמיד. כל שנדרש הוא חולצה צמודה. בתור נערה באמת חשבתי שכל האנשים בעולם מאד נחמדים. העולם היה כל כך פשוט וקל. וישב לידי בחור, אני בטוחה למדי שאני זוכרת את שמו, בחור מאד יפה עם אפרו גדול וגיטרה. דיברנו, אבל לא ממש הקשבתי. רק חשבתי שאני רוצה לפגוש אותו שוב, רק כי הוא כל כך יפה. ולא ניסיתי לגעת בו, זה לא הלם את הסיטואציה. אולי בגלל זה אני זוכרת אותו ככה ברור, כי לא קיבלתי אותו. תמיד יש איזה בחור בזכרונות הנוסטלגיים שלי, גם אם זו הייתה רק שיחה. תמיד הייתי מחפשת את הבחור היפה.
אהבתי את כמה שהם היו קלים. עד היום זה מה שאני הכי אוהבת בגברים - את הפשטות. את מיעוט המניירות. גברים הם מנוחה.
אני זוכרת מגע של חול לוהט על כף הרגל. הייתה דילמה. החול היה כה חם שכמעט אי אפשר היה לדרוך עליו, והיו לא מעט מטרים של חול עד לקו המים. מוטב לדחות את הסרת הכפכפים ככל שאפשר. אבל נורא לא נוח ללכת בהם על החול. הכי טוב היה לרוץ, בצעדים גדולים, כמה שפחות שטח מגע, כמה שפחות זמן על החול הלוהט, עד לשמשיה, עד למים. ומי שבאמת ידע מה טוב בשבילו, הסיר את הנעליים כבר בסוף החניה, והלך יחף בצל שליד המסעדות, כדי להגיע לחוף בכפות רגליים שחורות מלכלוך. וכך החול החם צרב פחות.
אני זוכרת את זה בקושי. כבר שנים שלא ביקרתי בים בשעות החום. רק בערב, או בלילה.
שמחתי כשהפכנו מספיק גדולים בשביל שיתנו לנו ללכת לים בלילה. כשהייתי ילדה והלכתי לים עם ההורים, כשהשמש הייתה רומזת על כוונות לשקוע הם היו מזרזים אותנו להתנגב ולאסוף את הדברים. כשהכדור האדום התקרב למים, כבר החזקנו את התיקים הסגורים. הבטנו בו טובל באופק ועזבנו את החוף. כשהצלחתי למשוך את הזמן ועדיין להיות במים כשהאור היה בוהק פחות וכבר לא היה חם ופתאום המים נדמו חמים יותר בגלל הרוח שציננה את הגוף הרטוב שמחוצה להם, זה היה החלק האהוב עלי. אולי בגלל זה בבגרותי תמיד העדפתי את הים כשמחשיך. אולי.
אני כבר לא הולכת יחפה ברחוב. המחשבה על זכוכית תועה מטרידה אותי יותר מבעבר, והשכבה השחורה הדובקת לעור נראית מכוערת וכבר לא מושכת בכוחות הבידוד שלה, והחום, כשהגוף שהוא צולה כבר לא דק וקליל אלא מכוסה שכבת שומן קצת עבה מהרצוי וקצת איטי יותר בתנועתו, הפך לנסבל פחות. פעם אהבתי את תחושת הצריבה, כואבת כמעט כמו שפשוף בצמר פלדה, של שמש הצהריים. היום אני מעדיפה שוט. הזיעה גורמת לי לחשוב על איך שאראה אם יצלמו אותי.
אני כבר לא הולכת יחפה, בין השאר כי זה גורם לעור כף הרגל להיות מחוספס יותר ומונע ממני להחזיק בכף רגל ענוגה המעודדת נישוק. אבל לפעמים, כשיוצא לי להגיע לים, אני נזכרת שאז, לפני יותר מעשור, כשהיו שואלים אותי מה התחושה שאני הכי אוהבת, הייתי עונה - גרגירי חול בין אצבעות הרגליים.
אהבתי גם לטבול את הרגליים במפל קטן, כמו זה שבבניאס, ואהבתי להניח אותן קרוב לאח.
היום אני מעדיפה לשון. כנראה שאנשים משתנים עם הזמן. או שאינם משתנים.
לפני 13 שנים. 24 באוגוסט 2011 בשעה 10:41
