אני שונאת גזענים!!!
כל כך כל כך שונאת גזענים!!!
וכל פעם שאני שומעת את השיט הגזעני שלהם בא לי להקיא. זה כל כך דוחה! מבחיל! מבאיש! איייייכככסססס!
והכי מעצבנים הם אלה שמתעקשים להוכיח לך שהם לא גזענים. "אני מכבד כל אדם לא משנה מה הצבע שלו, אבל בלי קשר לזה הרי ידוע לכולנו שלאפריקאים יש יותר דחפים אלימים". בחיי, מה זה הבולשיט הזה!
"אני מאמין שכל בני האדם שווים, באמת. אני מתייחס יפה לכולם. פשוט, זה באמת ככה, בעדה שלנו יש יותר כבוד לזולת, יותר נימוס. אבל אני לא מתייחס רע למישהו בגלל זה. זה בין השאר כי בעדה שלנו מתייחסים יפה לכולם, גם לעדות פחות טובות".
והאהוב עלי - "כל מה שאינו לבן - מיעוט".
די כבר עם החרא הזה!
* * *
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה קלטתי עד כמה אנו מוקפים בטמטום אבסורדי מכל עבר: הייתי בבית הספר היסודי וחיכיתי להסעה לבית הספר. באותו חודש נדרש בית הספר שלמדתי בו להתיר רישום של עולים מאתיופיה, וכמה תלמידים עברו באמצע השנה. כולם דיברו על זה. חברתי חשבה שהם מגעילים ושמוטב לנו בלעדיהם. "כי... הם שחורים!". המילים האלה יצאו מפי ילדה שצבע העור שלה היה כהה אפילו יחסית לתימניות אחרות. אני זוכרת את ההלם שהרגשתי כשהקשבתי לה מדברת. היינו בנות עשר או אחת עשרה, וכל מה שהיא אמרה היה כל כך מטופש. לא היה לה מושג למה היא שונאת אותם בכלל. ההורים שלי היו אומרים, שהיא כנראה פשוט חוזרת על חלקי דברים ששמעה בבית.
אני זוכרת את הפעם הראשונה בה קלטתי עד כמה זה חוזר כמו בומרנג: היה ערב, בחופש הגדול שאחרי כיתה ח' או ט', וכמו בערבי קיץ רבים אחרים הלכתי לכיוון ספסל רחוב שלידו נהגו חברים מהשכונה להתאסף. ראיתי מקצה הרחוב שכבר יושבת שם חבורה קטנה, ובה כמה מכרים שלי. כשהתקרבתי ראיתי בקבוק. מהילוכו של אחד הנערים ניכר שהוא היה הצרכן העיקרי של המשקה. ניגשתי לנשק לשלום חברה טובה שהייתה ביניהם, אך הוא חסם אותי בגופו, צעק עלי משהו שכנראה היה קללות באמהרית, נופף בידיו ודרש שאסתלק. לפי מראה פניהם של חבריו, הם לא הבינו מה הבעיה שלו וייחסו את ההתפרצות לשכרותו. ניסיתי לשמור על קור רוח ושאלתי מה הבעיה. הוא הסתכל לי בעיניים וענה ברהיטות מפתיעה בשביל מישהו שחשבתי בהתחלה לשיכור לגמרי : את לבנה. ואני שונא לבנים (בגרסה שלו היו יותר מילים, אני כבר לא זוכרת בדיוק, אבל זאת הייתה המהות). משהסתבר מה הפריע לו, פנו אליו שאר הנוכחים בחיוך מרגיע ואמרו - אה, לא, היא בסדר. הרגע, אנחנו מכירים אותה. היא בסדר.
הוא נרגע מייד.
מה עושים אחרי שמי שחשבת לחברים שלך, מי שחושב אותך לחבר, מדבר עליך ככה? איך ממשיכים מכאן?
* * *
אני לא מהמתרצים. אני לא חושבת שכל מי שסבל מאפליה, אוטומטית מזוכה מכל אשמה בגין פשעיו. אני לא חושבת שזה שהפלו אותך, מקנה לך את הרשות להפלות אחרים. אני לא מאמינה שזה שפגעו בך, מקנה לך זכות לפגוע באחרים. אולי אפילו קצת להפך - אני מצפה ממי שנפגע בעבר מגזענות להיות מודע יותר, פקוח-עיניים יותר, ולהיזהר לא לעשות לאחרים את מה שעשו לו והיה כה שנוא עליו. ואני לא חושבת שאם שנאו אותך כי אתה שחור, זה אומר שאתה יכול לשנוא בעיוורון לבנים מבלי שזה יהפוך אותך לחתיכת חרא.
* * *
"הרוסיות הכי טובות"
"אני מתה על ארגנטינאים"
"אין כמו המוח היהודי"
וכיוצא באלה;
זה הכל בולשיט. הכללות זה תמיד בולשיט. תמיד! ודי כבר עם השטות המעצבנת הזאת של "אבל זה באמת נכון ברוב המקרים". לא אכפת לי שזה נכון ברוב המקרים! זו רק סטטיסטיקה, זה לא אומר כלום! וזה שתציינו את זה לא ישפר את איכות החיים של אף אחד מאיתנו! למי אכפת מהסטטיסטיקה! מה שהרבה יותר חשוב זה לחזור ולומר שוב ושוב שהסטטיסטיקה לא חשובה ושזה לא אומר שום דבר, ושאם פרסי אחד פגע בך זה לא אומר שכל הפרסים חארות. חייבים לחזור על זה שוב ושוב ושוב, כדי שלילדים שלנו יהיה סיכוי לצאת בני אדם סבירים.
* * *
עליתי לארץ בגיל ארבע. כצפוי, התקבלתי בגן הילדים בקריאות "רוסיה מסריחה" ו"תחזרי לרוסיה". תרשו לי לנחש ניחוש פרוע - אותם ילדים בני ארבע-חמש כנראה לא ידעו איפה זה רוסיה, ובקושי ידעו בכלל *מה זה* רוסיה. ובטח שלא היה להם ידע משמעותי על תולדות התנועה הציונית והעליות הראשונות.
הם פשוט שמעו את זה, איפהשהו. אולי בבית, אולי ברחוב, אולי מילדים אחרים בגן. ואם אף אחד לא היה מספר להם שכל הרוסים מסריחים, לא בטוח שהם היו חושבים על זה לבד.
מקרה בוחן: כעבור שנים ספורות עברנו דירה, ובבית הספר החדש הייתי הרוסיה היחידה בכיתה. בשנים שלי באותו בית ספר לא הייתי "מקובלת" ואפילו סבלתי מהתנכלות של כמה מהבנות ה"מקובלות". אבל אף אחד, בכל התקופה הזאת, לא אמר מילה על המוצא שלי. ארבע שנים ואף לא "רוסיה מסריחה" אחד, למרות שהיו קללות אחרות. איך זה?
אני מנחשת שזה דווקא בגלל שהייתי היחידה. הייתי הרוסיה הראשונה שלהם, אז הם לא הכירו את הקללות. ואף אחת מהבנות שניסו בכל כוחן למצוא בי פגמים, לא הצליחה לחשוב על זה בעצמה.
* * *
אני פשוט נורא שונאת גזענים. אני שונאת את ההצטדקות שלהם, את נסיונות השכנוע בנאורות שלהם, את זיוני השכל שלהם על כמה שהם נאורים והנסיונות החוזרים ונשנים שלהם לעשות לגיטימציה לשנאת הזרים שלהם. משהו בסגנון "אני לא גזעני, פשוט כל הפרסים *באמת* גנבים! אז זה לא גזענות, זה פשוט ציון עובדה". אני שונאת את זה שהם לא מתביישים בעצמם. אני שונאת את זה שהם רואים את עצמם כצודקים ומנסים להציג את עצמם כטהורים וזכים.
שונאת את זה שהם לא מתביישים.
בכלל, אני שונאת עיוורון ובורות וצדקנות מזוייפת.
אבל אלה, ממש מוציאים אותי מהכלים.
שונאת אותם!!!
ואני שונאת את איך שהם פולטים כל מיני דברים קטנים ואז טוענים שזה היה תמים. הם תמיד מציינים את המוצא של אנשים שהם מדברים עליהם, גם כשהוא הכי לא רלוונטי. הם תמיד חושבים על קבוצה כלשהי שהיא "בעייתית" והם תמיד חושבים שזה לא שקוף ובולט. והם אף פעם לא רואים את הדמיון ביניהם לבין מי ששנא אותם. הם יגנו אנטישמיות ובאותה נשימה יקראו לרצח כל הערבים/שחורים/הומואים/שקר כלשהו. עמוק בפנים, הם לא שונאים אנטישמים על זה שהם שונאים יהודים רק על זה שהם יהודים. לא באמת. הם פשוט חושבים שהאנטישמים טועים. כי הרבה יהודים הם ממש בסדר, וגם גם זוכרים מבית הספר שהם אמורים לשנוא אנטישמים, וזה גם מרגיש להם "נכון", לשנוא את מי ששונא אותם. אבל משום מה זה מרגיש להם "נכון" גם לשנוא קבוצה אקראית כלשהי, בדרך כלל בגיבוי עובדות אקראיות שלא אומרות כלום.
או בקיצור: אני שונאת אנשים שחושבים שאם יש עורב שחור, אזי כל העורבים שחורים. זה מסכם את זה, כנראה.
ואני שונאת גזענים!!!
זהו, רק רציתי לצעוק את זה: אני שונאת גזענים!!! בעעעעעעעע!!!
לפני 12 שנים. 25 במאי 2012 בשעה 0:39
