אומרים לי לפעמים, את עוד צעירה, את לא מבינה.
מדברים איתי על גבולות.
אבל וואלה, כמה שמסבירים לי זה לא מסתדר. אני לא יודעת למה אנשים אחרים מתחתנים, אני רק יודעת שנישואים אמורים להיות שותפות. לחיות יחד, להיות אחראים זה על זה, לחלוק ברכוש, בגוף ובמרחב המחיה. להיות שותפים. לחוות את העולם הזה כזוג. זה יותר מסתם מערכת יחסים. אחרת, למה שאנשים יקשרו את אהבתם בחוזה משפטי? איזו עוד סיבה יכולה להיות, אם לא בשביל להתחייב לחיי שיתוף? זה יותר מלשכב ביחד. אולי פעם זה מה שזה היה אבל היום בטח שלא. נישואים זה לא קטע של מין וזה אפילו לא קטע של אהבה. זה קטע של מחוייבות. של היקשרות. גם ברכוש וגם בנפש. לא?
אני מסכימה שלא שווה לפרק נישואים בגלל דחף מיני כזה או אחר. אבל וואלה, אם יש לי צרכים שלא מקבלים מענה, אני אדבר על זה עם בעלי. עם מי אם לא איתו? אם יש לי בעיה בזוגיות שלי איתו, אז נדבר על זה ונפתור את זה יחד.
ואני יכולה להסכים שלא שווה לפגוע ברגשותיו רק בגלל שיש לי איזה צורך שלא קשור אליו. אבל מה האלטרנטיבה? לשקר לו? אני לא יכולה לשקר לו. עצם המחשבה מצחיקה אותי. כי הוא השותף שלי. כי הוא האדם הכי קרוב אלי. הוא חולק איתי מיטה וחשבון בנק, הוא ערב לשלומי ואני ערבה לשלומו. איך אני יכולה לעשות משהו מאחורי הגב שלו? בכוונה? הרי בשביל להוליך שולל שותף לחיים, צריך להקים ולתחזק (!) מערכת סבוכה של שקרים. אם אני אנסה, זה יהפוך אותנו לשותפים לדירה. זה אומר שאני כבר לא יכולה לספר לו מה עובר עלי וכבר לא יכולה להיות שם בשבילו.
ואם בעלי ירגיש שצורך שלו לא מקבל מענה או שיש לו צורך בחוויה מסויימת מחוץ לנישואים, הייתי רוצה לחשוב שאני מספקת לו רעיה שהוא יכול לדבר איתה על זה. לשתף.
אני לא רוצה לחשוב שבכל פעם שהוא יחשוב שמשהו עלול לפגוע בי, הוא יחשוב שהפתרון זה להסתיר. כי עוד הסתרה ועוד הסתרה והופכים לזרים. ואז... מה אנחנו אז? לא רק סקס יש בינינו ולא רק שותפות כלכלית. יש בינינו גם חברות, והיא הרבה יותר יקרה מתקרית ספציפית כזאת או אחרת.
מנהלי הרומנים למיניהם נראים לי תמיד אומללים. כי בסופו של יום הם חוזרים הביתה ולא מוצאים שם מקום לנשום לרווחה, לא מוצאים שם זרועות פרושות, לא מוצאים מקום להסיר את העניבה ולהיות פשוט, אמיתי, לא מתאמץ. אין מקום בטוח. האדם האחד שאמור להיות זה שהם מספרים לו את כל הסודות שלהם, הוא אדם שאי אפשר לספר לו סוד. זה נראה לי סיוט. הבדידות הזאת, היא זאת שלא שווה שום חוויה.
גם כשהצורך מציק וחוזר, ואי אפשר להתעלם, ולא שווה לפגוע בבן זוג ומשפחה בשביל זה - איך זה שהם לא חושבים שלא שווה להיות בודד בעולם, בשביל זה. להיות בודד בתוך הבית שלך. בתוך המשפחה שלך. בין החברים הקרובים ביותר, כי חלקם גם חברים של בן הזוג, אחרי כל הזמן הזה. מי יעשה את זה לעצמו?
לפני 12 שנים. 26 ביוני 2012 בשעה 17:42
