כך גיליתי שלפעמים אני לא יכולה.
טלויזיה חינוכית במיטבה. הנה משהו שלא כולם יודעים עלי: זה יותר מידי בשבילי. אני לא מסוגלת להסתכל.
וגם אנחנו כבר פה: לפעמים אותה התמונה בדיוק יכולה לזעזע יותר או פחות בהפרש משמעותי, בהתאם לציפיות שלנו. אני יכולה לצפות בסרט תיעודי על תליה מהבשר החי ולהפנות את המבט רק בכאילו, אבל תנו לי את זה בקליפ ואני מתחלחלת לכל עומקי. זה כמו התאונה ההיא, לפני שתים עשרה שנה, של רוכב האופניים ההוא, שנרצח בטעות על ידי חדל אישים שדהר עם הגולף החדשה שלו באמצע העיר, ונמרח על הכביש, חתיכה מהמוח שלו הייתה מונחת על האספלט אבל הראש היה מחובר ואסור להפסיק החייאה אם אין רווח בין האיברים עד שיגיע רופא ויקבע מוות. וגם היה לו דופק, למרבה ההפתעה. לא הרבה, אבל כשהגענו עוד היה קצת דופק. וכשניסיתי להנשים אותו, כשהאוויר יצא חזרה החוצה הוא השפריץ גם על כל החלוק שלי, וזו הייתה הפעם היחידה שהכנתי עירוי בשטח והתרגשתי שהצלחתי לעשות את זה נכון, והפרמדיק צחק עלי כשעניתי "כן" לשאלה אם הצלחתי עם העירוי, כי מן הסתם אי אפשר לקרוא לזה הצלחה אם המטופל מת. אני חשבתי שזה היה קצת מרושע מצידו, בכל זאת הייתי רק בת שש עשרה וזה היה יום עתיר רשמים גם בלי השטויות שלו.
אבל לא עמדתי להקיא או להתעלף ולא איבדתי את העשתונות, ולא איבדתי את הקצב עם האמבו בגלל ההשפרצות, ולא רעדו לי הידיים, והצלחתי לא לחשוב על כך שכל זה חסר תועלת ואין טעם לעשות את זה היטב - אבל חייבים לעשות את זה היטב... ואולי זה קצת מפתיע שבשתים עשרה השנים שחלפו לא חלמתי על היום הזה אפילו פעם אחת.
אבל הפסקתי לראות האוס כי זה עשה לי סיוטים.
אז... קליפים של מרלין מנסון זה נפלא, כשאתה בתיכון ואין לך איך להוריד פורנו, אתה רואה ב"סופר-רוק" קליפים של מרלין מנסון ואז הולך לעשות ביד. אם זה הקטע שלך, כמובן. אני מאלה שלא יכולים לראות האוס כי זה עושה להם סיוטים. אבל כשזה חוויה ולא תמונה על מסך...
ובכל זאת, נורא אהבתי אותו כשהייתי בתיכון. שמתם לב פעם שרבים מהשירים ממש טובים? וגם יש קליפים, הו, הקליפים! יותר טוב מקריידל :P
