בפעם הראשונה. כן כן, בגיל עשרים ושבע הצבעתי בפעם הראשונה. כי עד היום סירבתי לקחת חלק בדבר פסול, סירבתי לתת את הקול שלי למפלגה שאני לא מזדהה איתה ולא מסכימה עם דרכה ולא בוטחת בחבריה, גם במחיר של "איבוד הזכות לקטר". ואכן השתדלתי לקטר כמה שפחות, ולמען האמת - אני חושבת שגם מי שמצביע, מוטב שילמד לקטר קצת פחות. זה לא מוסיף אנרגיות חיוביות לעולם, רק עושה את כולנו קצת יותר עצבנים.
אבל הפעם שוכנעתי. אמרו לי וחזרו ואמרו לי כמה שזה חשוב להצביע, כמה שעדיף להתפשר על לוותר, כמה שגם אם לא אעזור למפלגה שאני באמת תומכת בה, לפחות אשנה את מאזן הקולות כנגד זה שאני מתגדת לו בחריפות. אז שוכנעתי, והחלטתי שאני חייבת לעשות את זה. אה, איזה יופי, מימשתי את זכותי הדמקורטית. אז למה זה לא מרגיש כמו זכות? למה זה מרגיש כמו חובה מדכאת במיוחד? אני מרגישה שתומרנתי, שנדחפתי לעשות משהו שהמצפון שלי לא מאשר, שבגדתי בעקרונותי. אני לא בטוחה שזה מה שעשיתי אבל ככה זה מרגיש. יש לי בחילה.
מיותר לציין שאני לא שלמה עם מה ששמתי בקלפי ואני די מתביישת. אבל הייתי מתביישת גם עם כל הצבעה אחרת. כל אחד ששקלתי להצביע לו, וניסיתי לדמיין אותו בכנסת, ישר התחלתי לדמיין את כל הנזק שהוא יכול לעשות אם יהיה לו כח.
ביום מן הימים אכתוב איזה טקסט "יוליאני" על זה. משהו נרגש, נלהב, חדור אמונה. משהו עם פאתוס. אבל לא היום. היום אני יושבת בפינה ומתבעסת.
אבל לכו להצביע. לכו. זה חשוב. כן, אני מתכוונת לזה.
מלכוד. אני כועסת על המלכוד, אבל לא יודעת על מי לכעוס.
