זה מה שנראה לי הכי קשה בלהיות גבר. כל כך הרבה דברים אסור להם.
איך התהפכו היוצרות, אה? לנו מותר הכל עכשיו. אנחנו עדיין נלחמות על יחס שווה, אבל פג תוקף האיסורים ואיכשהו נוצר מצב שלגברים אסור המון, המון דברים. אני לא מדברת עכשיו על החוק, אלא על הנורמות, על החוקים שמכתיבים את היומיום שלנו, על הדברים שהחברה מצפה מכל אחד מאיתנו ועל דעת הקהל ששופטת ודנה ללא רחם. למשל, מכות. לנו מותר להרביץ להם, ולהם אסור. לנו מותר לגעת ללא הזמנה, ולהם אסור. לנו מותר להתחבק ולהתנשק, ולהם אסור. לנו מותר ללבוש מה שבא לנו, להם יש רשימה של מלבושים מותרים. גבר שרוצה שיתייחסו אליו ברצינות לא יכול לחשוף רגליים, בהונות, חזה, כתפיים. והגילוח היומיומי. והטיפוח האישי - עור, שיער לא רצוי, ציפורניים וכיו"ב - מצופה מהם להיות תמיד מסודרים ומוקפדים אבל אסור להם להודות בכך שטיפלו בעצמם, או להיראות במקום שיעשה את זה בשבילם, ואם כבר ילכו אז בשושו, מאחורי וילון, בלי לספר. קחו למשל ביגוד פטיש. לנשים זה נורא פשוט. כל אשה יכולה למדוד מחוך, גרביונים מיוחדים, נעליים מפציצות - בלי שיסתכלו עליה מוזר. אני יכולה ללכת לכל מועדון בלבוש הכי סקסי בעולם וזה יהיה בסדר. גבר שרוצה ללבוש משהו מיוחד - אפילו בשביל למדוד לבד בבית מול המראה הוא צריך לקחת אוויר.
זה לא שהכל מושלם. גם לנו עוד אסור כמה דברים. שיער הגוף למשל, זה לא הכי הוגן. הייתי מתה לאפשרות ללכת לים בלי להתכונן לפני כן. הייתי מתה לחופש הזה לחשוף את הגוף שלי מתי שבא לי, בלי הצורך בהתעסקות מתמדת עם התחזוקה שלו, בלי זה שיום אחד של הזנחה יבטל את חופש התנועה שלי.
זה מתקזז, אולי. לכל מגדר יש את השטויות שהחברה מצפה ממנו. ואלה כאלה שטויות. יש היום המון אנשים שהחליטו להיות מעל זה. שנמאס להם. שלא מוכנים להשתתף בהצגה. כי זה כל כך טפשי, לא? אפשר לומר שיש את הקסם הזה בכך שכל מגדר הוא נורא מוגדר ומגודר וזה מה שיוצר את המתח המיני וכל זה, אבל אני חושבת שאומרים את זה רק בגלל שזה מה שהתרגלנו אליו, כל כך הרבה דורות. גם לחופש ולורסטיליות יש את הקסם שלהם, ואם היינו חיים בעולם פחות מגוחך אז אולי היינו חושבים שכל הגדרות האלה רק חונקות את המתח המיני במקום לתת לו להשתולל. אנחנו רואים קסם במגבלות כי אנחנו מכינים לימונדה, ולא כי באמת צריך אותם.
יש מצב שאנחנו בכלל לא יודעים מהי גבריות ומהי נשיות, מרוב הבולשיט שהלבשנו על המושגים האלה. אנחנו כל כך רוצים הגדרות. בגלל זה גם בקהילת הלהט"ב, ביסקסואלים נלחמים על המקום שלהם. הקהילה שמקיפה אותם, קהילת כל האנשים שההגדרות הדיכטומיות והמגבילות של מיניות לא התאימו להם, אפילו היא מזעיפה כלפיהם פנים ואומרת - תחליטו מה אתם! תבחרו צד! תתאימו את עצמכם למידות הקופסה!
עשרות שנים שנשים נלחמות נגד שלטון הגברים. יש ללחימה הזאת תופעות לוואי ובעוד כמה עשרות שנים גברים ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות, ויצאו למלחמה משלהם. אנחנו רואים את הניצנים של המלחמה הזאת כבר עכשיו - במאבקי המשמורת, בתלונות השווא על תקיפה מינית... עוד כמה עשרות שנים פתאום אנשים ישימו לב שהיוצרות התהפכו.
האם זה מה שאנחנו רוצות?
שוויון זה לא חשוב. לא בדיוק. חשוב שיהיה שוויון זכויות, אבל לא רק בפני החוק אלא גם בפני החברה. לכל אחד צריכה להיות הזכות ללכת עם הלב שלו, לפחות ברמת הבחירות האישיות. אנחנו צריכים להישפט על כמה אנחנו טובים לאחרים, ולא על פי כמה אנחנו מתאימים למוסכמה זו או אחרת. כמה שאנחנו מתעסקים בשטויות! כל עוד נמשיך להילחם לעולם לא ננצח. וזה לא חשוב אם גברים ונשים וכל מה שביניהם ימלאו את אותם תפקידים או משימות. החלוקה שאבותינו חשבו עליה לא הייתה כל כך גרועה. מה שהיה גרוע בה היה הזלזול. אם חלוקת התפקידים לא הייתה משהו שנורא חשוב לאנשים לאכוף, אם לא היו יוצאים נגד כל אחת שהעזה לרצות משהו אחר, אנשים באופן טבעי היו נשארים במקום שלהם. רוב האנשים לא מרדנים מטבעם, ונוטים להישאר במקום אם לא ממרידים אותם. האובססיה הזאת לקבוע מי יותר חשוב, מי יותר חכם, מי יותר זכאי - היא זאת שהרסה אותנו, הרבה יותר מחלוקת התפקידים.
מעניין אם אי פעם נירגע.
*כמו ששמתם לב יש פה מלא הכללות. תסלחו לי, אה? בואו נניח מראש שכולנו מודעים לסייגים וזוכרים שגם אם הכתיבה מכלילה, הרי שסך התודעה שומר על מודעות ויחסי האנוש מוקפדים, סובלניים ופחות חופרניים מהכתיבה.
