עוגה, עוגה יקרה שלי. את כבר לא קוראת פה, נכון?...
בכל פעם שאני מדמיינת את עצמי צוחקת בקול רם, נטולת דאגות, מרחפת מרוב התרוממות רוח - אני מדמיינת אותך לידי. אני לא יודעת איך אפשר "לקרוע את העיר" בלעדייך. עברו כל השנים האלה ועדיין אני לא יודעת לאסוף חוויות בלעדייך. אספתי, כמובן, מאז - אבל אף אחת מהן לא הייתה טובה כמו אלה שאספתי איתך. עברו כל השנים האלה ועדיין הגעגועים אלייך קורעים את ליבי מידי יום ביומו. זה כואב אפילו יותר בזמנים הטובים. בזמנים הרעים זה קשה כי את החברה הכי טובה שלי וקשה להתמודד עם ימים רעים בלעדייך - אבל אני ילדה גדולה ואני מסתדרת. אבל בימים הכי טובים - שם אני מרגישה את היעדרך בעוצמה בלתי נסבלת. שם, יותר מבכל זמן אחר, החור שנותר במקום בו היית חלק מחיי היומיום שלי בוער וצורב ומדמם.
פעם חשבתי שיום אחד תחזרי, עכשיו אני כבר יודעת שלא. אחרי כל מה שקרה בשנה האחרונה הבנתי שאת כבר לא תחזרי לכאן. יש לך בית חדש עכשיו, רחוק מפה כל כך הרבה שעות טיסה. עברו כל השנים האלה ועדיין אני לא יודעת איך אוכל לחיות עוד יום אחד בלעדייך.
הביקור האחרון שלך... אני לא נוטרת לך. אני הרי בעדך. אני רוצה שתהיי מאושרת. אבל כל כך חיכיתי לזה ואז זה נעלם, חמק לי מבין האצבעות, נחטף לי ממתחת לאף. אני לא נוטרת לך אבל התחושה הזאת בבטן, האובדן, ההחמצה. אני חושבת שבאותו זמן, דווקא באותה נקודת זמן, הייתי זקוקה לך יותר ממה שאת היית זקוקה לי. היית אמורה לבוא בשבילי. ובסוף הכל קרה אחרת לגמרי. אבל ככה החיים עובדים, אה? הם קורים בזמן שאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות. ככה זה.
אני פשוט נורא מתגעגעת אלייך, וזה אף פעם לא הופך ליותר קל. את יודעת שעברו אחת עשרה שנים? הזכרונות הכי טובים שלי הם מהביקורים שלך. אפילו הביקור האחרון, שקצת שבר לי את הלב, הנסיעה ההיא במונית לתל אביב בה חיבקת אותי ואמרת שאת מבינה ואת מצטערת, זה הרי לא זכרון טוב, אה? אבל אני זוכרת את השעה הזאת חיה יותר מאשר כל דבר אחר שקרה חודש לפניה וחודש אחריה.
כל כך הרבה דברים השתבשו לי בשנים האחרונות. כל כך הרבה תוכניות השתבשו ואני כבר לא טורחת לתכנן חדשות. כבר לא מחדירה בעצמי אמונה שהתוכנית הנוכחית תצליח. זה חבל, כי טדי כל כך חדור מוטיבציה וקיוינו שזה ישפיע גם עלי, אבל כל מה שאני חושבת עליו זה שככל שנרצה את זה יותר, כך קטן הסיכוי שזה יקרה. אני יודעת שזו מחשבה מטומטמת, כי הרי אין שום סיכוי שזה יקרה אם לא נתאמץ בשביל זה, אבל...
וואו, מה זה מצב הרוח הדפוק הזה שפתאום נחת עלי? פתאום גל געגועים לעוגה שוטף אותי ואני מרגישה שהכל יותר מידי בשבילי.
אין שורה תחתונה.
אולי מחר אפסיק לעשן.
