שנים שלא הייתי במועדון הזה, אבל נראה שהכל בדיוק אותו הדבר: אותם אנשים, אותו סגנון לבוש כבר עשר שנים, אותם טיפוסים. אותם שירים (אפילו ניגנו את Last Resort. חה חה חה), אותם משפטי פתיחה צולעים. והנחמדות. בשום מקום אחר אנשים לא נחמדים אליך כל כך. בשום אירוע המוני מעולם לא היו נחמדים אלי כמו שהיו נחמדים אלי אתמול בלילה (שלשום? הלילה שבין שישי לשבת, נחשב היום בתור אתמול או שלשום? נראה לי ששלשום).
אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי במועדון ולא התמזמזתי עם אף אחד. בכל הפעמים הקודמות, אם הייתי לבד, מצאתי מישהו, ואם הגעתי עם מישהו אז היה אותו. חשבתי שזה יהיה קשה, כי אני זוכרת שאז, כשהייתי באה לשם הרבה, בכל פעם שהייתי מרגישה קצת לבד וקצת חסרת בטחון, הייתי ישר נמרחת על איזה בחור בשביל להסיח את דעת עצמי מחוסר הנוחות. חשבתי שברגע הראשון שבו ארגיש לא בנוח לא אדע לאן לברוח. אבל זה לא היה ככה בכלל. הייתי הרבה יותר נינוחה הפעם, אם כי עלי להודות שהפכתי ליותר נינוחה אחרי שמישהו ניסה להתחיל איתי. עכשיו אני חושבת - בטח כבר אין לי את המבט הזה, מבט ה"מחפשת", שה"מחפש" התורן ידע לזהות. כנראה שההרגל שלא לחשוב על "למצוא" מישהו עשה את שלו והפסקתי לחשוב על זה. אפשר היה לחשוב שאתגעגע לצייד, אבל מעולם לא באמת אהבתי את זה. בנוסף, זה היה כל כך קל שלא ראוי לקרוא לזה "צייד". יותר בכיוון של הרמת נבלות.
והתגעגעתי לטדי. אני לא יודעת אם הוא היה נהנה, כי הוא סובל מהעשן הרבה יותר ממני. אני מתרגלת מהר ולא כל כך שמה לב. רק בבוקר, פתאום מרגישים חוסר נעימות בגרון, ופתאום כשאתה נכנס הביתה מכה בך הריח הנורא שנודף מהבגדים, מהשיער, מכל דבר שנגעת בו. אני שונאת את הריח הזה אבל איכשהו הוא חלק מהזכרון. פעם אהבתי את הריח הזה, לפני שהפסקתי לעשן וחוש הריח שלי התחדד. זוכרות את המכנסיים דמויי העור שציפי מכרה בחמישים שקלים? הם היו סופגים את הריח כך שהיה צורך בכביסה כפולה וכמה ימים על החבל בשביל להפוך אותם לראויים למגע אדם, וגם אז צל עדין של ניחוח מאפרה היה נשאר.
התגעגעתי לטדי נורא ויחד עם זה שמחתי שהוא לא שם בשביל להחנק. אני לא חושבת שהייתי נהנית אם הוא היה סובל :)
ובעיקר, כמה כיף פשוט לרקוד. כמה שעות של ניקוי ראש, פשוט לרקוד. פעם נורא אהבתי את ההתגנדרות אבל בשלב כלשהו הבנתי שני דברים על ג'ינס ונעלי ספורט: האחד, שהרבה יותר כיף כשקל לקפוץ והרגליים לא מתחילות לכאוב באמצע המסיבה, וגם נחמד להיפטר מהמודעות העצמית שהגרביונים והמחשוף גוררים ופשוט לעצום עיניים ולתת למוסיקה לקחת אותך. והשני - שזה לא גורם לבחורים להתחיל איתך פחות :)
וכולם היו נורא נחמדים אלי. כל בן אדם שפגשתי באותו ערב, החל מההליכה למועדון ועד החזרה הביתה, היה נורא נחמד אלי. אפילו הבחור המוזר עם הריח הרע מהפה שמתחיל עם כולן היה נסבל מהרגיל. האם קארמה מסמנת לי שהגיע הזמן להתחיל לבוא כל שבוע? :)
אני לא אתחיל עכשיו עם ההצהרות הגדולות על כך שיש סיכוי שהחיים יחזרו למסלולם, כי סבא וסבתא כבר בבית האבות, וסיימתי עם העבודה הנוראית שהשתלטה לי על החיים, ואין עבודות לכתוב, ועונת החתונות מתקרבת לסיומה, ואולי השליטה על החיים שלי הולכת וחוזרת לידיים שלי. זה קצת דרמתי מידי ליום ראשון בבוקר. אבל היה מאד כיף ביום שישי, כבר המון זמן שלא יצאתי לנקות את הראש ככה, זה עשה לי ממש טוב וכבר בא לי שוב. נסתפק בזה כרגע.
