אני בן אדם פשוט, עם צרכים פשוטים, ואת רובם אפשר למלא עם קצת כסף ועם קצת זמן פנוי.
וקפה. קפה חזק בבוקר.
כל לילה אני אומר לה מתי אני מתכוון להתעורר. היא קמה תמיד לפני, מתקלחת, שותה, מתארגנת. ואז היא מעירה אותי. אני קם, מתקלח, החליפה מוכנה לי לעבודה, וכשאני מגיע למטבח הקפה בטמפרטורה הנכונה, וטוסט לצידו.
- את מבינה, ריטואל בבוקר מבטיח ביצועים טובים להמשך היום, נכון?
[שתיקה]
- את חושבת שאת מסוגלת לעשות את זה כמו שצריך?
[שתיקה]
- שלא תביני אותי לא נכון, אני לא מציע לך, וגם לא רוצה שתעשי את כל זה. אני רק מספר, מבינה?
[שתיקה]
- פעם היא לא הייתה מסוגלת לעשות את זה. כי הלילה שלה היה מבולגן. היא לא הייתה יכולה להיות סגורה בלילה. הייתה חייבת להסתובב. רוצה לדעת למה?
[שתיקה]
- לא יכול להגיד לך. גם אני רוצה לדעת. אולי היא גדלה בג'ונגל, אין לי מושג, ככה היא הגיעה אלי. אבל את יודעת מה חשוב?
[שתיקה]
- מה שחשוב זה שהצלחתי סוף סוף להכניס לה קצת שפיות. במקום להתעמת עם הלילה שלה, סידרתי לה את הבוקר. עכשיו בלילות, שכבר לא בתדירות כמו פעם, כשהיא מסתובבת בחוץ כמו חית בר, היא חושבת על היעד הכספי שלה ועל הבוקר, היא מפוקסת, והיא אפילו לא מודעת לזה. היא לא יכולה להבריז מהלימודים או להתקשר לעבודה שהיא חולה, כי היא צריכה להכין את הקפה המזויין שלי.
[שתיקה]
- את שקטה הלילה, אה? טוב, תקשיבי, אני תולש לך את המסקנטייפ מהפה, זה ייכאב, אבל אל תוציאי הגה. אני גם מוריד את כיסוי העיניים ומשחרר לך את הידיים. את יכולה לנגב את השפיך מהפנים, בעצם תתקלחי כאן, אני לא מכניס אותך ככה לאוטו.
לפני 15 שנים. 31 בינואר 2009 בשעה 2:26